מַתְנִי׳ הַכֹּל מְמִירִין, אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים. לֹא שֶׁאָדָם רַשַּׁאי לְהָמִיר, אֶלָּא שֶׁאִם הֵמִיר — מוּמָר, וְסוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים.
משנה:הכול ממירים בהמה חולין בבהמה מוקדשת, אנשים ונשים כאחד. אין הכוונה לומר שמותר לאדם לעשות תמורה; אלא, הכוונה היא שאם המיר בהמת חולין בבהמה מוקדשת, התמורה חלה, ובהמת החולין נעשית מוקדשת, והבהמה המוקדשת נשארת בקדושתה. והמי שהמיר את בהמת החולין לוקה ארבעים [sofeg et ha’arba’im].
גְּמָ׳ הָא גוּפָא קַשְׁיָא: אָמְרַתְּ ״הַכֹּל מְמִירִין״ — לְכַתְּחִילָּה, וַהֲדַר תָּנֵי ״לֹא שֶׁאָדָם רַשַּׁאי לְהָמִיר אֶלָּא שֶׁאִם הֵמִיר מוּמָר״ — דִּיעֲבַד!
גמרא: הגמרא מציינת סתירה לכאורה במשנה: משנה זו עצמה קשה: אתה אומר שהכול ממירים בהמה חולין בבהמה מוקדשת, ומכאן שהמרה יכולה להיעשות לכתחילה. ואחר כך אתה מלמד: אין זה לומר שמותר לאדם לבצע המרה; אלא, הכוונה היא רק שאם אדם המיר שלא כדין בהמה חולין בבהמה מוקדשת, ההמרה חלה, ומכאן שהיא מועילה רק בדיעבד.
וְתִיסְבְּרָא ״הַכֹּל מְמִירִין״ — לְכַתְּחִילָּה? אַדְּקַשְׁיָא לָךְ מִמַּתְנִיתִין, תִּיקְשֵׁי לָךְ קְרָא! דִּכְתִיב ״לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ״.
הגמרא משיבה: וכי אתה יכול להבין את הביטוי: הכול ממירין, כמציין שניתן לבצע תמורה לכתחילה? אם כן, לפני שהמשנה מקשה עליך, הפסוק היה צריך להקשות עליך, שכן נאמר: "לא יחליפנו ולא ימיר אותו" (ויקרא כז:י). הפסוק קובע בבירור שאסור לבצע תמורה.
אֶלָּא אָמַר רַב יְהוּדָה: הָכִי קָתָנֵי — הַכֹּל מַתְפִּיסִין בִּתְמוּרָה, אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים, לֹא שֶׁאָדָם רַשַּׁאי לְהָמִיר, שֶׁאִם הֵמִיר — מוּמָר, וְסוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים.
אלא, רב יהודה אומר: זאת היא מה שהמשנה מלמדת: הכול יכולים להחיל את מעמדו של בעל חיים מקודש על בעל חיים שאינו קדוש באמצעות מעשה התמורה, בין אנשים ובין נשים. אך אין זה אומר שמותר לאדם לעשות תמורה, שכן אם אדם עשה תמורה, התמורה חלה רק בדיעבד, והוא לוקה ארבעים מלקות.
הַכׇּל לְאֵיתוֹיֵי מַאי? לְאֵיתוֹיֵי יוֹרֵשׁ, וּדְלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה.
§ המשנה מלמדת: הכול ממירים בהמה שאינה קדושה בבהמה מוקדשת. הגמרא שואלת: מה בא המונח הכולל: הכול, לרבות? הגמרא משיבה: הוא בא לרבות יורש, ולכן משנה זו אינה בהתאם לדעתו של רבי יהודה.
דִּתְנַן: יוֹרֵשׁ סוֹמֵךְ, יוֹרֵשׁ מֵמִיר — דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יוֹרֵשׁ אֵינוֹ סוֹמֵךְ, וְיוֹרֵשׁ אֵינוֹ מֵמִיר.
כפי שלמדנו בברייתא: יורש שירש בהמה מוקדשת סומך את ידיו על ראש הקרבן כשהוא מקריב אותה, כפי שהיה עושה הבעלים המקורי, וכן יורש יכול להמיר בהמה שאינה קדושה תחת הבהמה המוקדשת שירש. זו דעתו של רבי מאיר. רבי יהודה אומר: יורש אינו סומך את ידיו על ראש הקרבן כשהוא מקריב אותו, ויורש אינו ממיר בהמה שאינה קדושה תחת בהמה מוקדשת שירש. מעשים אלה יכולים להיעשות רק על ידי מי שהקדיש את הבהמה מלכתחילה. המשנה מציינת שיורש יכול לבצע המרה, בניגוד לדעתו של רבי יהודה.
מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? — יָלֵיף תְּחִילַּת הֶקְדֵּשׁ מִסּוֹף הֶקְדֵּשׁ: מָה סוֹף הֶקְדֵּשׁ — יוֹרֵשׁ אֵינוֹ סוֹמֵךְ, אַף תְּחִילַּת הֶקְדֵּשׁ — יוֹרֵשׁ אֵינוֹ מֵמִיר.
הגמרא שואלת: מה טעמו של רבי יהודה? הגמרא מסבירה: הוא לומד את ההלכות של ההקדשה הראשונית של הבהמה מסוף ההקדשה, כלומר, מהקרבת הבהמה המוקדשת, כך: כשם שלגבי סוף דינה של בהמה מוקדשת, יורש אינו סומך את ידיו על ראש הקרבן לפני השחיטה, כך גם לגבי ההקדשה הראשונית, יורש אינו עושה תמורה כדי להקדיש את הבהמה.
וּסְמִיכָה גּוּפַהּ מְנָלַן? תְּלָת ״קׇרְבָּנוֹ״ כְּתִיבִי: חַד — ״קׇרְבָּנוֹ״ וְלֹא קׇרְבַּן גּוֹי, וְחַד — ״קׇרְבָּנוֹ״ וְלֹא קׇרְבַּן חֲבֵירוֹ, וְחַד — ״קׇרְבָּנוֹ״ וְלֹא קׇרְבַּן אָבִיו.
הגמרא שואלת: ומניין לנו לגזור את ההלכה של סמיכה עצמה? הגמרא משיבה: הלשון "קרבנו" נכתבה שלוש פעמים בפרשה הדנה בשלמים, בהקשר של סמיכה (ויקרא ג:2, 8, 12). אחת מלמדת שחובת הסמיכה חלה על קרבנו אך לא על קרבנו של גוי. ואחת מלמדת שהיא חלה על קרבנו אך לא על קרבנו של אחר, שכן רק הבעלים סומך את ידיו על הקרבן. ואחת מלמדת שהיא חלה על קרבנו אך לא על קרבן אביו, שכן יורש אינו סומך על קרבן שירש.
וּלְרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר יוֹרֵשׁ סוֹמֵךְ, וְהָכְתִיב ״קׇרְבָּנוֹ״! הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְרַבּוֹת כׇּל בַּעֲלֵי חוֹבְרִין לִסְמִיכָה.
הגמרא שואלת: אבל לפי רבי מאיר, שאמר כי יורש סומך את ידיו על ראש הקרבן כשהוא מקריב אותו, האם אין המונח "קרבנו" כתוב בפסוק? כיצד הוא מפרש את המופע השלישי של מונח זה? הגמרא מסבירה: הוא צריך את המונח כדי לכלול את כל השותפים [בעלי חוברים] בהלכה של סמיכה, ללמד שכולם חייבים לסמוך את ידיהם על ראש הקרבן.
וְרַבִּי יְהוּדָה, בַּעֲלֵי חוֹבְרִין לִסְמִיכָה לֵית לֵיהּ. מַאי טַעְמָא? דְּהָא לָא מְיַחַד קׇרְבָּן דִּידְהוּ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם אִית לֵיהּ, וְקׇרְבַּן גּוֹי וְקׇרְבַּן חֲבֵירוֹ מֵחַד קְרָא נָפְקָא, דְּאִיַּיתַּר לֵיהּ חַד לְבַעֲלֵי חוֹבְרִין לִסְמִיכָה.
הגמרא מציינת: ולגבי רבי יהודה, אין הוא מקבל ששותפים נכללים בחובת סמיכה. מה הטעם לכך? הטעם הוא שקורבנם אינו מסוים לאדם אחד ולכן אינו נכלל במונח "קורבנו". ואם תרצה, אמור במקום זאת שלמעשה, הוא מקבל שמופע אחד של "קורבנו" בא לרבות שותפים, והוא דורש הן את ההלכה של קורבן של גוי והן את זו של קורבן של אחר מפסוק אחד, כך שמופע אחד של המונח "קורבנו" נותר לו כדי לרבות שותפים בחובת סמיכה על ראש הקורבן, והמופע השלישי בא ללמד שיורש אינו סומך על קורבן אביו.
וְרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר יוֹרֵשׁ מֵמִיר, מַאי טַעְמָא? אָמַר לָךְ: ״אִם הָמֵר יָמִיר״ לְרַבּוֹת הַיּוֹרֵשׁ,
הגמרא שואלת: ומה הטעם של רבי מאיר, שאמר כי יורש יכול לבצע תמורה? הגמרא משיבה: רבי מאיר היה יכול לומר לך שחזרת הפועל בפסוק: "ואם המר ימיר [hamer yamir] בהמה בבהמה" (ויקרא כז:י), באה לרבות את היורש.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria