הָרִאשׁוֹן – בָּרֹאשׁ וּבָרֶגֶל. הָרֹאשׁ בִּימִינוֹ, וְחוֹטְמוֹ כְּלַפֵּי זְרוֹעוֹ, קַרְנָיו בֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו, בֵּית שְׁחִיטָתוֹ מִלְּמַעְלָן, וְהַפֶּדֶר נָתוּן עָלֶיהָ. הָרֶגֶל שֶׁל יָמִין בִּשְׂמֹאלוֹ, וּבֵית עוֹרָן לַחוּץ. הַשֵּׁנִי – בִּשְׁתֵּי יָדַיִם, שֶׁל יָמִין בִּימִינוֹ, וְשֶׁל שְׂמֹאל בִּשְׂמֹאלוֹ, וּבֵית עוֹרָן לַחוּץ.
הכהן הראשון עמד עם הראש ועם הרגל האחורית הימנית של הבהמה. מאחר שהיה חשוב יותר, הראש היה ביד ימינו, ואפה היה מופנה לעבר זרועו של הכהן. קרניה היו בין אצבעותיו, ומקום שחיטתה היה למעלה, והחלבים הונחו עליו, כדי להסתיר את מקום השחיטה המדמם. הרגל האחורית הימנית הייתה ביד שמאלו, והצד החיצוני שלה, שממנו הופשט עורה, ולא הצד שבו נעשה החתך, היה פונה החוצה. הכהן השני עמד עם שתי הרגליים הקדמיות. הוא החזיק את הרגל הקדמית הימנית ביד ימינו ואת הרגל הקדמית השמאלית ביד שמאלו, והצד החיצוני שלה, שממנו הופשט עורה, היה פונה החוצה.
הַשְּׁלִישִׁי – בָּעוֹקֶץ וּבָרֶגֶל. הָעוֹקֶץ בִּימִינוֹ, וְהָאַלְיָה מְדוּלְדֶּלֶת בֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו, וְאֶצְבַּע הַכָּבֵד וּשְׁתֵּי כְּלָיוֹת עִמּוֹ. הָרֶגֶל שֶׁל שְׂמֹאל בִּשְׂמֹאלוֹ, וּבֵית עוֹרָן לַחוּץ. הָרְבִיעִי – בֶּחָזֶה וּבַגֵּרָה. הֶחָזֶה בִּימִינוֹ וְהַגֵּרָה בִּשְׂמֹאלוֹ, וְצַלְעוֹתָיו בֵּין שְׁנֵי אֶצְבְּעוֹתָיו. הַחֲמִישִׁי – בִּשְׁתֵּי דְּפָנוֹת, שֶׁל יָמִין בִּימִינוֹ, וְשֶׁל שְׂמֹאל בִּשְׂמֹאלוֹ, וּבֵית עוֹרָן לַחוּץ. הַשִּׁשִּׁי – בַּקְּרָבַיִם הַנְּתוּנִים בְּבָזֵךְ, וּכְרָעַיִם עַל גַּבֵּיהֶן מִלְּמַעְלָה.
הכהן השלישי עמד עם השוק ועם הרגל האחורית השמאלית. הוא החזיק את השוק ביד ימינו, והאליה הייתה תלויה בין אצבעותיו, ויותרת הכבד ושתי הכליות היו עמה. הוא החזיק את הרגל האחורית השמאלית ביד שמאלו, והצד החיצון שלה, שממנו הופשט עורה, היה פונה החוצה. הכהן הרביעי עמד עם החזה ועם הגרון, עם החזה ביד ימינו והגרון ביד שמאלו, ושתי הצלעות שלו היו מחוברות לגרון בין שתי אצבעותיו. הכהן החמישי עמד עם שתי הדפנות; הימנית הייתה ביד ימינו והשמאלית ביד שמאלו, והצד החיצון היה פונה החוצה. הכהן השישי עמד עם הקרביים, אשר היו מונחים בכלי, והכרעיים היו מונחות על גביהן מלמעלה.
הַשְּׁבִיעִי – בַּסּוֹלֶת. הַשְּׁמִינִי – בַּחֲבִיתִּים. הַתְּשִׁיעִי – בַּיַּיִן. הָלְכוּ וּנְתָנוּם מֵחֲצִי כֶּבֶשׁ וּלְמַטָּה, בְּמַעֲרָבוֹ. וּמְלָחוּם, וְיָרְדוּ וּבָאוּ לָהֶן לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית לִקְרוֹת אֶת שְׁמַע.
השביעי עמד הכהן עם הסולת של מנחת הנסכים הנלווית לקרבן התמיד. השמיני עמד הכהן עם מנחת החביתין המוקרבת מדי יום בידי הכהן הגדול, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב. התשיעי עמד הכהן עם היין לנסכים הנלווים לקרבן התמיד. תשעת הכהנים הלכו והניחו את הפריטים שנשאו על המקום שממחצית הכבש ולמטה, בחלקו התחתון של הכבש, במערב הכבש, ומלחו את האיברים ואת המנחה. והם ירדו ובאו ללשכת הגזית כדי לקרוא את שמע של שחרית ואת שאר הקטעים שהיו קוראים, כפי שמבואר בתחילת הפרק הבא.
גְּמָ׳ תָּנָא: יָד וָרֶגֶל, כַּעֲקֵידַת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם.
גמרא: המשנה מלמדת שהכוהנים היו קושרים את הכבש לקרבן התמיד. לגבי הליך זה, שנו חכמים בברייתא: הרגל הקדמית והרגל האחורית נקשרות יחד, כדרך עקדת יצחק בן אברהם.
לֹא הָיוּ כּוֹפְתִין אֶת הַטָּלֶה. מַאי טַעְמָא? רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא, חַד אָמַר: מִשּׁוּם בִּזְיוֹן קֳדָשִׁים. וְחַד אָמַר: מִשּׁוּם דִּמְהַלֵּךְ בְּחוּקֵּי הָעַמִּים.
המשנה מלמדת שהכוהנים לא היו קושרים את הכבש על ידי קשירת כל ארבע רגליו יחד. הגמרא שואלת: מה הטעם לכך? הגמרא משיבה: זהו עניין הנתון במחלוקת בין רב הונא ורב חסדא. אחד מן החכמים הללו אמר: אין קושרים את הבהמה מפני שיש בכך ביזוי של דברים מקודשים; והאחר אמר שאין קושרים את הבהמה מפני שזו השיטה הנהוגה בעבודה זרה, ולכן הדבר נחשב להליכה בחוקות הגויים, והפסוק אומר: "ובחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא יח:ג).
מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵינַיְיהוּ דְּכַפְתֵיהּ בְּשִׁירָאֵי. אִי נָמֵי, בְּהוּצָא דְּדַהֲבָא.
הגמרא שואלת: מהו ההבדל המעשי בין הדעות הללו? הגמרא משיבה: יש הבדל ביניהן במקרה שבו אדם קושר את הבהמה במשי [beshira’ei], דבר שייחשב לנהוג בקרבן כמנהג האומות, אך אין בכך ביזיון. לחלופין, הדעות הללו חלוקות לגבי מקרה שבו הבהמה קשורה בחוט של זהב. כמו במקרה של המשי, קשירת הבהמה בזהב תיחשב לנהוג בקרבן כמנהג האומות, אך אין בכך ביזיון.
תְּנַן הָתָם: שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שׁוּלְחָנוֹת הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ. שְׁמוֹנָה שֶׁל שַׁיִשׁ בְּבֵית הַמִּטְבָּחַיִים, שֶׁעֲלֵיהֶם מְדִיחִין אֶת הַקְּרָבַיִם.
§ המשנה מלמדת כי הקרביים נשטפו על שולחנות שיש בבית המטבחיים שבמקדש. לגבי שולחנות אלה, למדנו במשנה במקום אחר (שקלים יז ב) כי היו שלושה עשר שולחנות במקדש. שמונה מהם היו עשויים משיש והיו ממוקמים בבית המטבחיים, מצפון למזבח, שם היו הכוהנים שוחטים את הקרבנות מקודשי הקודשים. עליהם היו מדיחים את הקרביים של הקרבנות, שכן השיש הקר שמר על טריות הבשר.
שְׁנַיִם בַּמַּעֲרָב שֶׁל כֶּבֶשׁ, אֶחָד שֶׁל שַׁיִשׁ וְאֶחָד שֶׁל כֶּסֶף. עַל שֶׁל שַׁיִשׁ נוֹתְנִין אֶת הָאֵבָרִים, וְעַל שֶׁל כֶּסֶף כְּלֵי שָׁרֵת.
היו שם עוד שני שולחנות בצד המערבי של הכבש, מדרום למזבח, אחד של שיש ואחד של כסף. על השולחן של שיש היו הכוהנים מניחים את האיברים לפני שהיו מעלים אותם אל המזבח. ועל השולחן של כסף היו מניחים את תשעים ושלושה כלי השרת שהוצאו בכל בוקר מלשכת הכלים לצורך עבודות אותו היום.
וּבָאוּלָם שְׁנַיִם מִבִּפְנִים עַל פֶּתַח הַבַּיִת, אֶחָד שֶׁל כֶּסֶף וְאֶחָד שֶׁל זָהָב. עַל שֶׁל כֶּסֶף נוֹתְנִין לֶחֶם הַפָּנִים בִּכְנִיסָתוֹ, וְעַל שֶׁל זָהָב בִּיצִיאָתוֹ.
המשנה ממשיכה: ובאולם היו שני שולחנות בפנים, סמוך לפתח ההיכל, אחד של כסף ואחד של זהב. על השולחן של כסף היו הכוהנים מניחים את לחם הפנים לפני הכנסתו אל הקודש, לאחר שנאפה בערב שבת. ועל השולחן של זהב היו מניחים את לחם הפנים הישן בצאתו מן הקודש, כדי לחלקו בין הכוהנים.
שֶׁמַּעֲלִין בַּקּוֹדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין. וְאֶחָד שֶׁל זָהָב בִּפְנִים, שֶׁעָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים תָּמִיד.
לחם הפנים לא הונח על שולחן כסף בעת יציאתו מן המקדש, שכן מעלים בקודש בענייני קדושה ואין מורידים. מאחר שבינתיים לחם הפנים הונח על שולחן הזהב של לחם הפנים בתוך המקדש, בעת הסרתו לא הונח על דבר מלבד שולחן זהב. ולבסוף, היה שולחן אחד של זהב בפנים המקדש. זה היה שולחן לחם הפנים, שעליו לחם הפנים תמיד נח (ראו שמות כ״ה:כ״ג–ל׳).
מִכְּדֵי אֵין עֲנִיּוּת בִּמְקוֹם עֲשִׁירוּת, אַמַּאי עָבְדִי דְּשַׁיִשׁ? נַיעְבְּדוּ דְּכֶסֶף, נַיעְבְּדוּ דְּזָהָב! אָמַר רַב חִינָּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אַסִּי, וְרַבִּי אַסִּי בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַרְתִּיחַ.
הגמרא שואלת: מאחר שיש עיקרון שאין מקום לעניות במקום עשירות, כלומר, המקדש חייב תמיד להתנהל באופן מפואר, מדוע עשו שולחנות כלשהם משיש? שיעשו את כל השולחנות מכסף, מפני הדרו של המקדש, או שיעשו את כולם מזהב. רב חיננא אומר בשם רבי אסי, ורבי אסי אומר בשם רבי שמואל בר רב יצחק: שולחנות של זהב וכסף פסולים לאיברי הקרבנות מפני שמתכת מלהטת. שלא כמו שיש, מתכת יכולה להתחמם מאוד בשמש, והדבר עלול לגרום לאיברי הקרבנות להתקלקל.
שֶׁל שַׁחַר הָיָה נִשְׁחָט עַל קֶרֶן צְפוֹנִית מַעֲרָבִית. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב חִסְדָּא: דְּאָמַר קְרָא ״שְׁנַיִם לַיּוֹם״, כְּנֶגֶד הַיּוֹם.
§ המשנה מלמדת כי קורבן התמיד של הבוקר נשחט בפינה הצפון-מערבית של המזבח, בטבעת הראשונה של השורה השנייה מן הדרום, הנקראת הטבעת השנייה, ואילו קורבן התמיד של בין הערביים נשחט בפינה הצפון-מזרחית של המזבח, בטבעת השנייה. הגמרא שואלת: מנין הדברים הללו נלמדים? אמר רב חסדא: כפי שנאמר בפסוק, לגבי קורבן התמיד: "אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם" (במדבר כח:ג). הביטוי "שניים ליום," מלמד שיש לשחוט את הכבש כנגד אור היום. מאחר שארץ ישראל נמצאת מצפון לקו המשווה, השמש נמצאת תמיד בחלקו הדרומי של השמיים. אם כן, הטבעת הראשונה מצויה תמיד בצל הארוך של המזבח, ורק הטבעת השנייה נמצאת תחת אור שמש ישיר.
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״שְׁנַיִם לַיּוֹם״ – כְּנֶגֶד הַיּוֹם. אַתָּה אוֹמֵר נֶגֶד הַיּוֹם, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא חוֹבַת הַיּוֹם? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם״ – הֲרֵי חוֹבַת הַיּוֹם אָמוּר, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״שְׁנַיִם לַיּוֹם״ – נֶגֶד הַיּוֹם.
כך גם נלמד בברייתא, שהביטוי "שניים ליום" מלמד שיש לשחוט את הכבש כנגד אור היום. הברייתא שואלת: האם אתה אומר שמשמעות הדבר היא כנגד אור היום, או שמא רק ששני כבשים צריכים להיות מוקרבים עבור חובת כל יום? הברייתא משיבה שכאשר הפסוק אומר: "את הכבש אחד תעשה בבוקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערביים" (במדבר כח:ד), חובת כל יום כבר נאמרה במפורש. כיצד, אם כן, אקיים את משמעות "שניים ליום"? זה מלמד שיש לשחוט את הכבש כנגד אור היום.
הָא כֵיצַד? תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר – הָיָה נִשְׁחָט עַל קֶרֶן צְפוֹנִית מַעֲרָבִית, עַל טַבַּעַת שְׁנִיָּה, וְשֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם – הָיָה נִשְׁחָט עַל קֶרֶן צְפוֹנִית מִזְרָחִית, עַל טַבַּעַת שְׁנִיָּה.
הברייתא מסכמת: כיצד, כלומר, כיצד ניתן ליישם עיקרון זה הן על קרבן התמיד של הבוקר והן על קרבן התמיד של בין הערביים? קרבן התמיד של הבוקר נשחט כנגד הקרן הצפון-מערבית של המזבח, על הטבעת השנייה, מול השמש, הזורחת במזרח. ואילו קרבן התמיד של בין הערביים נשחט כנגד הקרן הצפון-מזרחית של המזבח, על הטבעת הרביעית של השורה השנייה, הנקראת גם הטבעת השנייה, שוב מול השמש, הנמצאת במערב אחר הצהריים.
עֲשָׂרָה דְּבָרִים שָׁאַל אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מוֹקְדוֹן אֶת זִקְנֵי הַנֶּגֶב, אָמַר לָהֶן:
§ ביחס למיקומה של השמש, הגמרא מספרת כי אלכסנדר מוקדון שאל את זקני הנגב על עשרה דברים. הוא אמר להם:
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria