Drashot AI Logo
שֶׁל זָהָב. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְבוּקָּר מִבָּעֶרֶב – מְבַקְּרִין אוֹתוֹ לְאוֹר אֲבוּקוֹת.
של זהב. אף על פי שהשה נבדק ונמצא ללא מום קודם לכן בערב, הכוהנים בודקים אותו כעת לאור הלפידים.
מִי שֶׁזָּכָה בְּדִישּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וּבְדִישּׁוּן הַמְּנוֹרָה, הָיוּ מַקְדִּימִין, וְאַרְבָּעָה כֵּלִים בְּיָדָם: הַטְּנִי וְהַכּוּז וּשְׁנֵי מַפְתְּחוֹת. הַטְּנִי – דּוֹמֶה לְתַרְקַב שֶׁל זָהָב מַחֲזִיק קַבַּיִים וָחֵצִי. וְהַכּוּז – דּוֹמֶה לְקִיתוֹן גָּדוֹל שֶׁל זָהָב. וּשְׁתֵּי מַפְתְּחוֹת – אֶחָד שֶׁהוּא יוֹרֵד בְּאַמַּת הַשֶּׁחִי, וְאֶחָד שֶׁהוּא פּוֹתֵחַ כֵּיוָן.
משנה ג:ה הכוהנים שזכו בזכות הרמת הדשן מן המזבח הפנימי ומהרמת הדשן מן המנורה היו מקדימים לשאר הכוהנים והיו מחזיקים ארבעה כלים בידיהם: הטנא, והכד, ושני המפתחות. הטנא דומה לכלי זהב גדול בקיבולת של שלושה קבין [לתרקב], אך הוא מכיל רק שניים וחצי קבין. והכד דומה לקיתון גדול [לקיתון] של זהב. ואשר לשני המפתחות, באחד מהם היה הכוהן מוריד את זרועו עד בית שחיו דרך פתח קטן שבדלת ופותח את המנעול שהיה בתחתית הדלת מבפנים, והוא היה עובר דרך אותה דלת אל תוך תא. והאחד האחר הוא המפתח שבו היה הכוהן פותח את המנעול שבדלת הפנימית של התא, שדרכה נכנס אל ההיכל, ואת המנעול ההוא פתח ישירות.
בָּא לוֹ לַפִּשְׁפָּשׁ הַצְּפוֹנִי. שְׁנֵי פִּשְׁפָּשִׁין הָיוּ לוֹ לַשַּׁעַר הַגָּדוֹל, אַחַת בַּצָּפוֹן, וְאַחַת בַּדָּרוֹם. שֶׁבַּדָּרוֹם לֹא נִכְנַס בּוֹ אָדָם. עָלָיו הוּא מְפוֹרָשׁ עַל יְדֵי יְחֶזְקֵאל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר אֵלַי ה׳ הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהְיֶה לֹא יִפָּתֵחַ וְאִישׁ אַל יָבֹא בוֹ כִּי ה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא בוֹ וְהָיָה סָגוּר״.
משנה ג:ו הכהן בא אל הפשפש הצפוני. היו שני פשפשין לשער הגדול, אחד בחלקו הצפוני של השער ואחד בחלקו הדרומי. דרך הפשפש שהיה בחלקו הדרומי, לא נכנס אדם. ובעניין זה, מעמדו של הפשפש מתבאר על ידי הנביא יחזקאל, שנאמר: "וַיְשִׁבֵנִי דֶּרֶךְ שַׁעַר הַמִּקְדָּשׁ הַחִיצוֹן הַפֹּנֶה קָדִים וְהוּא סָגוּר. וַיֹּאמֶר אֵלַי ה׳ הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהְיֶה לֹא יִפָּתֵחַ וְאִישׁ לֹא יָבֹא בוֹ כִּי ה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא בוֹ וְהָיָה סָגוּר" (יחזקאל מד:א–ב).
נָטַל אֶת הַמַּפְתֵּחַ וּפָתַח אֶת הַפִּשְׁפָּשׁ, וְנִכְנַס לְהַתָּא, וּמֵהַתָּא לַהֵיכָל, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְשַׁעַר הַגָּדוֹל. הִגִּיעַ לְשַׁעַר הַגָּדוֹל, הֶעֱבִיר אֶת הַנֶּגֶר וְאֶת הַפּוֹתְחוֹת וּפְתָחוֹ. לֹא הָיָה שׁוֹחֵט הַשּׁוֹחֵט עַד שֶׁשּׁוֹמֵעַ שַׁעַר גָּדוֹל שֶׁנִּפְתַּח.
הכהן נטל את המפתח, פתח את הפשפש שמצפון לשער, ונכנס אל התא. הוא הלך מן התא אל ההיכל והמשיך עד שהיה מגיע אל השער הגדול. לאחר שהגיע אל השער הגדול, שהיה נעול מבפנים, הזיז את הבריח ואת המנעולים שקיבעו את הבריח במקומו ופתח את השער. הכהן השוחט את קרבן התמיד לא היה שוחט את הבהמה עד שהיה שומע שהשער הגדול נפתח.
מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל שַׁעַר גָּדוֹל שֶׁנִּפְתַּח. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל מַגְרֵיפָה. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הַשִּׁיר. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל בֶּן אַרְזָה מַקִּישׁ בַּצִּלְצֵל. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הֶחָלִיל.
משנה ג:ז מיריחו היו העם שומעים את הקול המודיע שנפתח השער הגדול. מיריחו היו העם שומעים את הקול שנשמע במקדש מן הכלי שצורתו כשל יעה. מיריחו היו העם שומעים את קול השיר של הלוויים במקדש. מיריחו היו העם שומעים את קול בן ארזא מצלצל במצלתיים במקדש. מיריחו היו העם שומעים את קול החליל שהיה מנוגן במקדש שנים עשר יום בכל שנה.
מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל גְּבִינִי כָּרוֹז. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הָעֵץ שֶׁעָשָׂה בֶּן קָטִין מוּכְנִי לַכִּיּוֹר. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הַשִּׁיר. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הַשּׁוֹפָר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף קוֹלוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מַזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.
מיריחו היו העם שומעים את קולו של גביני כרוז המקדש, שהיה מכריז במקדש בכל יום: עמדו, כוהנים, לעבודתכם, ולוויים לדוכנכם, וישראלים למעמדכם. מיריחו היו העם שומעים את קול העץ שבן קטין התקין למנגנון של גלגלות לכיור. מיריחו היו העם שומעים את קול השיר של הלוויים במקדש. מיריחו היו העם שומעים את קול השופר שהיה נשמע כמה פעמים בכל יום במקדש. ויש אומרים שביריחו היו העם שומעים אפילו את קולו של הכוהן הגדול בשעה שהזכיר את השם המפורש של אלוהים ביום הכיפורים.
מִירִיחוֹ הָיוּ מְרֵיחִין רֵיחַ פִּיטּוּם הַקְּטוֹרֶת. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן דִּגְלַאי: עִזִּים הָיוּ לְאַבָּא (בְּעָרֵי) [בְּהָרֵי] הַמִּכְווֹר, וְהָיוּ מִתְעַטְּשׁוֹת מֵרֵיחַ פִּיטּוּם הַקְּטוֹרֶת.
מיריחו העם היו מריחים את הניחוח הנודף מהכנת הקטורת בבית המקדש. רבי אלעזר בן דיגלי אמר: היו עיזים השייכות לאבי שרעו בערי מִכְוָר, המרוחקות מירושלים, והן היו מתעטשות מריח הכנת הקטורת שהריחו.
מִי שֶׁזָּכָה בַּתָּמִיד – מְשָׁכוֹ וְהוֹלֵךְ בְּבֵית הַמִּטְבָּחַיִים. וּמִי שֶׁזָּכוּ בָּאֵבָרִים הוֹלְכִין עִמּוֹ. בֵּית הַמִּטְבָּחַיִים הָיָה לִצְפוֹנוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ, וְעָלָיו שְׁמוֹנָה עַמּוּדִים נַנָּסִים, וּרְבָעִים שֶׁל אֶרֶז עַל גַּבֵּיהֶן, וְאֻנְקְלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל הָיוּ קְבוּעִין בָּהֶן, וּשְׁלֹשָׁה סְדָרִים לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד, שֶׁבָּהֶן תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין עַל שׁוּלְחָנוֹת שֶׁל שַׁיִשׁ שֶׁבֵּין הָעַמּוּדִים.
משנה ג:ח הכהן שזכה בפיס לשחוט את קרבן התמיד משך את הכבש, והיה הולך לבית המטבחיים לשחוט אותו לקרבן התמיד. והכהנים שזכו בזכות להעלות את האיברים לכבש היו הולכים עמו. בית המטבחיים היה בצפון המזבח. סמוך לו היו שמונה עמודים נמוכים של אבן. וקורות של עץ ארז היו קבועות עליהם, וקרסי ברזל היו קבועים בקורות העץ. והיו שלוש שורות של קרסים על כל אחד ואחד מאותן קורות עץ, שעליהן היו הכהנים תולים את הבהמה לאחר שנשחטה. והם היו מפשיטים את עור הבהמה על שולחנות שיש שהיו מוצבים בין העמודים.
מִי שֶׁזָּכָה בְּדִישּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי – נִכְנַס וְנָטַל אֶת הַטְּנִי, וְהִנִּיחוֹ לְפָנָיו, וְהָיָה חוֹפֵן וְנוֹתֵן לְתוֹכוֹ. וּבָאַחֲרוֹנָה, כִּיבֵּד אֶת הַשְּׁאָר לְתוֹכוֹ, וְהִנִּיחוֹ וְיָצָא.
משנה ג:ט הכהן שזכה בזכות תרומת הדשן מן המזבח הפנימי נכנס דרך שער ההיכל, והוא נטל את הטנא עמו והניחו לפניו על הרצפה בינו לבין המזבח. והוא היה נוטל מלוא חופניו אפר מעל המזבח ונותן אותו לתוך הטנא. לבסוף, כאשר נותרה רק כמות קטנה של אפר על המזבח, הכהן טאטא את השאר אל תוך הטנא, והניח את הטנא שוב על רצפת ההיכל, ויצא מן ההיכל.
מִי שֶׁזָּכָה בְּדִישּׁוּן הַמְּנוֹרָה, נִכְנַס וּמָצָא שְׁנֵי נֵרוֹת מִזְרָחִית מַעֲרָבִית דּוֹלְקִין – מְדַשֵּׁן אֶת הַשְּׁאָר, וּמַנִּיחַ אֶת אֵלּוּ דּוֹלְקִין בִּמְקוֹמָן. מְצָאָן שֶׁכָּבוּ – מְדַשְּׁנָן וּמַדְלִיקָן מִן הַדּוֹלְקִין, וְאַחַר כָּךְ מְדַשֵּׁן אֶת הַשְּׁאָר.
הכהן שזכה בזכות להסרת האפר מן המנורה נכנס להיכל. ואם מצא במנורה את שני הנרות המזרחיים ביותר, שהשני מהם נקרא הנר המערבי, עדיין דולקים, היה תחילה מסיר את האפר ואת הפתילות השרופות משאר הנרות ומניחם בכד, ומניח פתילות חדשות ושמן באותם נרות. ואת שני הנרות הללו היה משאיר דולקים במקומם. אם מצא כי שני הנרות המזרחיים ביותר כבו, היה מסיר את האפר ואת הפתילות השרופות מהם ומדליקם מן הנרות שעדיין דולקים. אם אף אחד מהם לא היה עדיין דולק, היה מדליקם מן האש שעל המזבח החיצון. ולאחר מכן, היה הכהן מסיר את האפר ואת הפתילות משאר הנרות.
וְאֶבֶן הָיְתָה לִפְנֵי הַמְּנוֹרָה, וּבָהּ שָׁלֹשׁ מַעֲלוֹת שֶׁעָלֶיהָ כֹּהֵן עוֹמֵד וּמֵטִיב אֶת הַנֵּרוֹת, (וּמַנִּיחַ) [הִנִּיחַ] אֶת הַכּוּז עַל מַעֲלָה שְׁנִיָּה, וְיָצָא.
והייתה אבן לפני המנורה ובה היו שלוש מעלות שעליהן היה הכהן עומד ומטיב את הנרות להדלקה. מאחר שהמנורה הייתה בגובה שמונה עשר טפחים, היה צורך שהכהן יעמוד על משטח מוגבה כדי להגיע אל הנרות. ולאחר שהניח את האפר ואת הפתילות מחמשת הנרות המערביים בכד, היה מניח את הכד על המעלה השנייה של אותה אבן, ויוצא מן ההיכל. כאשר הכהן חזר לאחר מכן להטיב את שני הנרות המזרחיים להדלקה, היה נוטל את הכד עם האפר מן המנורה, ויחד עם הכהן שהסיר את הטנא עם האפר מן המזבח הפנימי היו שופכים את האפר מן הכד ומן הטנא בצד המזבח.
הֲדַרַן עֲלָךְ אָמַר לָהֶם הַמְמוּנֶּה
מַתְנִי׳ לֹא הָיוּ כּוֹפְתִין אֶת הַטָּלֶה, אֶלָּא מַעֲקִידִין אוֹתוֹ. מִי שֶׁזָּכוּ בָּאֵבָרִים, אוֹחֲזִין בּוֹ. וְכָךְ הָיָה עֲקֵידָתוֹ: רֹאשׁוֹ לַדָּרוֹם, וּפָנָיו לַמַּעֲרָב. וְהַשּׁוֹחֵט עוֹמֵד בַּמִּזְרָח, וּפָנָיו לַמַּעֲרָב.
משנה: בהכנת הכבש של קרבן התמיד לשחיטה, הכוהנים לא היו כופתים את הכבש בקשירת כל ארבע רגליו יחד; אלא היו עוקדים אותו בקשירת כל רגל אחורית לרגל הקדמית המקבילה לה. הכוהנים שזכו בזכות להעלות את האיברים לכבש היו אוחזים את הכבש במקומו בשעה שנשחט. וזו הייתה צורת עקידתו: היו מעמידים את הבהמה בצפון העזרה, בעוד ראשה מופנה לדרום, אל המזבח, ופניה מופנים למערב, אל ההיכל. והשוחט היה עומד במזרח הבהמה, ופניו היו למערב.
שֶׁל שַׁחַר הָיָה נִשְׁחָט עַל קֶרֶן צְפוֹנִית מַעֲרָבִית, עַל טַבַּעַת שְׁנִיָּה. שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם הָיָה נִשְׁחָט עַל קֶרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית, עַל טַבַּעַת שְׁנִיָּיה.
עשרים וארבע טבעות נקבעו ברצפת העזרה מצפון למזבח, שיועדו להנחת צוואר הבהמה בעת שחיטתה. קרבן התמיד של הבוקר נשחט בקרן הצפונית-מערבית של המזבח, בטבעת השנייה. קרבן התמיד של בין הערביים נשחט בקרן הצפונית-מזרחית של המזבח, בטבעת השנייה.
שָׁחַט הַשּׁוֹחֵט, וְקִבֵּל הַמְקַבֵּל, בָּא לוֹ לְקֶרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית, וְנוֹתֵן מִזְרָחָה צָפוֹנָה. מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית, וְנוֹתֵן מַעֲרָבָה דָּרוֹמָה. שְׁיָרֵי הַדָּם הָיָה שׁוֹפֵךְ אֶל יְסוֹד דְּרוֹמִית.
לאחר שהשוחט שחט את הכבש והמקבל קיבל את דמו בכלי כדי לזרוק על המזבח, הכהן בא אל הקרן הצפונית-מזרחית של המזבח ונותן את ההזאה הראשונה באופן שהדם יגיע אל צדי המזבח המזרחי והצפוני. לאחר מכן, הכהן בא אל הקרן הדרומית-מערבית של המזבח ונותן הזאה שנייה באופן שהדם יגיע אל צדי המזבח המערבי והדרומי. אשר לשארית הדם, הכהן היה שופך אותה אל יסוד הדרומי של המזבח, בפינתו הדרומית-מערבית.

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria