משנה:כאשר הכהן בא לכתוב את המגילה של הסוטה שנועדה להינתן במים, מאיזה מקום בפרשת הסוטה בתורה (במדבר ה:יא–לא) הוא כותב?

הוא מתחיל מן הפסוק: "אם לא שכב איש איתך, ואם לא שטית לטומאה תחת אישך, הינקי ממי המרים המאררים האלה" (במדבר 5:19); וממשיך: "ואת כי שטית תחת אישך, וכי נטמאת, ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך" (במדבר 5:20).

ולאחר מכן הוא אינו כותב את תחילת הפסוק הבא, האומר: "ואחר כך ישביע הכהן את האישה בשבועת האלה, ואמר הכהן לאישה" (במדבר ה:כא), אלא הוא כן כותב את השבועה המובאת בהמשך הפסוק: "יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך, בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה. ובאו המים המאררים האלה במעייך לצבות בטן ולנפיל ירך" (במדבר ה:כא–כב); אך הוא אינו כותב את סיום הפסוק: "ואמרה האישה: אמן אמן" (במדבר ה:כב).

רבי יוסי אומר: הוא אינו מפסיק את הפסוקים, אלא כותב את כל הקטע ללא כל השמטות.

רבי יהודה אומר: אינו כותב דבר אחר אלא את הקללות הכתובות בפסוקים האחרונים שנזכרו לעיל: "ה' יעשה אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך, בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה. ובאו המים המאררים האלה במעייך, לצבות בטן ולנפיל ירך." ואינו כותב את סיום הפסוק: "ואמרה האשה: אמן, אמן."

גמרא:בנוגע לאיזה עניין חלוקים החכמים במשנה ? מהו מקור מחלוקתם? הם חלוקים בנוגע לפירוש הנכון של הפסוק: "וכתב הכהן את הקללות האלה [ha’eleh] בספר" (במדבר ה:כג).

רבי מאיר, התנא הראשון של המשנה, סובר: המילה "אלות," קללות, מתייחסת אל קללות ממש. התחילית ה, שמשמעותה: ה־, במילה "האלות" באה לרבות קללות הבאות מחמת הברכות, כלומר, הקללות הנלמדות מן הביטוי: "ונקית ממי המרים המאררים האלה" (5:19). המילה "אלה," שמשמעותה אלה, היא לשון מיעוט הבאה למעט את הרשימה הארוכה של הקללות הכתובות במשנה תורה, ספר דברים (פרק כח). אף שקללות אלו נקראות גם "אלות", הכהן אינו כותבן. תוספת ה"א הידיעה במילה "האלה" באה למעט את הציוויים הכתובים בפרשת סוטה ואת הקבלות שבמילה "אמן" הכתובות שם גם כן. הכהן אינו צריך לכתוב חלקים אלו של הפרשה.

ורבי יוסי מפרש זאת כך: היה הכול כפי שאתה, רבי מאיר, אמרת; אולם, המילה הנוספת "את" בפסוק מרבה את היקפו. היא באה לרבות גם ציוויים וקבלות, שכן גם הם צריכים להיכתב במגילה.

ומדוע רבי מאיר חולק? ככלל, הוא אינו דורש את המילה הנוספת את כמרחיבה את תחולתו של פסוק.

וְאשר לרבי יהודה, הוא מפרש את כל המונחים שבפסוק כממעטים: המילה “אָלוֹת” מתייחסת במיוחד לקללות עצמן הכתובות בפסוקים. ה"א הידיעה במילה “הָאָלוֹת” באה למעט קללות הבאות מחמת ברכות. המילה “אֵלֶּה” באה למעט את הקללות הכתובות במשנה תורה. וה"א הידיעה במילה “הָאֵלֶּה” באה למעט את הציוויים והקבלות הכתובים בפסוקים.

הגמרא שואלת: אבל לשיטת רבי מאיר, מה שונה באות ה״א זו בתחילת המילה "העלות" עד כדי כך שהיא מרבה את ההלכה לכלול קללות הבאות מחמת הברכות, ומה שונה באות ה״א ההיא במילה "האלה" עד כדי כך שהיא ממעטת את הציוויים והקבלות באמצעות המילה "אמן"? מדוע אחת מרבה ואילו האחרת ממעטת?

הגמרא משיבה: האות ה״א כאשר היא כתובה ליד מַרְבֶּה היא מַרְבֶּה. המילה "אַלוֹת" עצמה מרבה את ההלכה, ויידוע המילה מרחיב את הריבוי הזה; וה״א כאשר היא כתובה ליד מְמַעֵט היא מְמַעֶטֶת. המילה "אֵלֶה" עצמה ממעטת את ההלכה, ויידוע המילה שלפניה מרחיב את המיעוט הזה.

הגמרא שואלת: אבל רבי מאיר אינו מקבל את העיקרון שמִשלילה אפשר להסיק חיוב. מה התועלת בכתיבת הברכות אם אי אפשר להסיק מהן את הקללות?

רבי תנחום אומר: כך כתוב: "אם לא שכב איש אותך…ונקית [hinnaki]" (במדבר ה:יט). את המילה "hinnaki" יש לפרש כאילו היא למעשה ḥinnaki, כלומר: תיחנקי. כאשר קוראים זאת עם תחילת הפסוק הבא, מתקבל אז המשפט: תיחנקי… אם סטית תחת אישך. לכן, רבי מאיר מבין שגם בברכות עצמן יש ממד של קללה.

§ רבי עקיבא לימד: אם איש [ish] ואישה [isha] זוכים לשכר באמצעות נישואים נאמנים, השכינה שורה ביניהם. המילים ish ו-isha כמעט זהות; ההבדל ביניהן הוא האות האמצעית yod ב-ish, והאות האחרונה heh ב-isha. שתי אותיות אלו יכולות להצטרף וליצור את שם האל הכתוב yod, heh. אך אם בשל פריצות אינם זוכים לשכר, השכינה מסתלקת, ומשאירה בכל מילה רק את האותיות alef ו-shin, היוצרות את המילה esh, אש. לכן, האש מכלה אותם.

רבא אמר: והאש שאוכלת את האישה חזקה יותר ומיידית יותר מזו שאוכלת את האיש. מה הטעם לכך? האותיות אלף ושין במילה אישההן סמוכות, מחוברות זו לזו, אבל במילה אישאינן מחוברות, שכן האות יוד כתובה ביניהן.

בנוסף, רבא אומר: מאיזו סיבה אמרה התורה: הבא עפר עבור הסוטה? זאת משום שאם היא זוכה להימצא נאמנה לאחר שתיית מי הסוטה, יֵצֵא ממנה ילד כאברהם אבינו, שכן נאמר לגבי אברהם שאמר: "ואנכי עפר ואפר" (בראשית יח:כז). אך אם אינה זוכה להימצא נאמנה לאחר שתיית מי הסוטה, היא תשוב ותמות אל עפרה, האדמה שממנה נוצר המין האנושי.

ועוד לימד רבא: כשכר על כך שאמר אברהם אבינו: "ואנכי עפר ואפר" (בראשית יח:כז), זכו בניו לשתי מצוות: אפר הפרה האדומה (ראו במדבר, פרק יט) ועפר הסוטה.

הגמרא שואלת: אבל יש גם מצווה נוספת הכרוכה בעפר: העפר המשמש לכיסוי הדם של חיה או עוף שנשחטו (ראו ויקרא יז:יג).

הגמרא משיבה: שם, העפר אכן משמש כאביזר למצווה של כיסוי הדם, אך אין כל הנאה המופקת ממנו. הדבר מתרחש לאחר שהבהמה נשחטה, והוא עצמו אינו מכשיר את הבשר לאכילה.

רבא הוסיף ולימד: כשכר על כך שאבינו אברהם אמר למלך סדום: "אם מחוט ועד שרוך נעל אקח מכל אשר לך" (בראשית י"ד:כ"ג), בהתרחקו מכל דבר שאינו שלו כדין, זכו בניו לשתי מצוות: חוט התכלת של ציצית ורצועת התפילין.

הגמרא שואלת: מובן שרצועת התפילין מעניקה תועלת, כפי שנאמר: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך; ויראו ממך" (דברים כ"ח:י'). ונלמד בברייתא שרבי אליעזר הגדול אומר: זהו רמז לתפילין של ראש, שעליהן כתוב שמו של אלוהים. לכן התפילין מעניקות את ההדר והגדולה של אלוהים והן שכר ראוי.

אבל מהי התועלת שמקנה פתיל התכלת מצמר? הגמרא משיבה: כפי שנלמד בברייתא שרבי מאיר היה אומר: במה שונה התכלת מכל שאר הצבעים עד שנקבעה במיוחד למצוות ציצית?

זהו מפני שהתכלת דומה בצבעה לים, והים דומה לרקיע, והרקיע דומה לכיסא הכבוד, כפי שנאמר: "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל; וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר, וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר" (שמות כד:י). פסוק זה מראה שהשמים דומים לספיר, וכתוב: "וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם כְּמַרְאֵה אֶבֶן־סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא" (יחזקאל א:כו). לכן הכיסא דומה לשמים. צבע התכלת משמש רמז לקשר שבין העם היהודי לבין השכינה.

משנה: הכהן אינו כותב את מגילת הסוטה על גבי לוח עץ, ולא על נייר העשוי מעשב, ולא על גבי