משנה: באשר לשבועות על ביטוי שפתיים, יש שתיים שהן למעשה ארבע. התורה מפרטת רק שני סוגים של שבועות שהפרתן מחייבת אדם להביא קורבן עולה ויורד לכפר על עבירתו (ראו ויקרא ה:ד): כאשר אדם נשבע לעשות מעשה כלשהו, וכאשר הוא נשבע להימנע מעשיית מעשה כלשהו. לגבי שני הסוגים, התורה מזכירה במפורש אחריות רק לשבועה הנוגעת להתנהגותו העתידית של אדם. אף על פי כן, חכמים דורשים שאדם חייב גם על הפרה של שני סוגי השבועות כאשר הם נוגעים להתנהגותו בעבר. בהתאם לכך, אף שרק שני סוגים נזכרים במפורש בתורה, חכמים דורשים שיש למעשה ארבעה סוגים.

המשנה מונה קבוצות דומות של הלכות. באשר למקרים של מודעות לטומאת המקדש על ידי כניסה אליו כשהוא טמא בטומאה פולחנית, או טימוא מאכלי הקורבנות שלו על ידי אכילתם כשהוא טמא בטומאה פולחנית, יש שתיים שהן למעשה ארבע. אסור לאדם טמא להיכנס למקדש (ראו במדבר יט:כ) או לאכול ממאכלי הקורבנות שלו (ראו ויקרא ז:יט–כ). אם אדם עבר על אחד מן האיסורים הללו בשעה של היסח דעת, ולאחר מכן נעשה מודע לעבירתו, הוא חייב להביא קורבן עולה ויורד (ראו ויקרא ה:ב). התורה מפרטת שאדם חייב להביא את הקורבן רק במקרה שבו היה לו היסח דעת מן העובדה שהוא טמא. חכמים דורשים שאדם חייב לא רק בשני המקרים הללו, אלא גם כאשר היה מודע למעמדו האישי אך היה לו היסח דעת בנוגע לזהות המקום שאליו נכנס או למעמדם של המאכלים שאכל.

ביחס למעשי הוצאה האסורים בשבת, יש שניים סוגים שהם למעשה ארבעה. בשבת אסור להעביר חפץ מרשות לרשות. התורה מתייחסת במפורש לשני מקרים בלבד, ששניהם כוללים העברת חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים: כאשר ההעברה נעשית על ידי אדם שנשאר ברשות הרבים, וכאשר ההעברה נעשית על ידי אדם שנשאר ברשות היחיד. חז"ל לומדים שחיוב חל במקרים אלה גם אם החפץ מועבר מרשות הרבים לרשות היחיד. אף על פי שהתורה מזכירה רק שני סוגים, חז"ל לומדים שלמעשה יש ארבעה סוגים.

ביחס לגוונים של נגעים צרעתיים על עורו של אדם, יש שני סוגים שהם למעשה ארבעה. התורה מציינת שאם נגע צרעת מופיע על עורו של אדם, על האדם הנגוע לעבור תהליך טהרה ולאחר מכן להביא קורבנות שונים. חלק מן הסיווג של סוגי הצרעת הללו מבוסס על גוון הלובן שלהם. שני סוגי נגעים מוזכרים במפורש בתורה, וחז"ל לומדים שלכל אחד משני הסוגים הללו יש נגע משני.

המשנה חוזרת לנושא טימוא המקדש או מאכלי הקרבנות שלו. היא מפרטת אילו קרבנות מכפרים על מקרים שונים של טימוא המקדש או מאכלי הקרבנות שלו: במקרים שבהם לאדם הייתה ידיעה, כלומר, הוא ידע שהוא טמא בטומאה פולחנית והיה מודע לקדושת המקדש או המאכלים המעורבים בתחילה, כלומר, לפני שעבר עבירה, והייתה לו ידיעה בסוף, כלומר, לאחר העבירה, אך הייתה לו היסח דעת מאחד משני המרכיבים הללו בינתיים, בשעה שעבר בפועל את העבירה, זה האדם חייב להביא קרבן עולה ויורד.

במקרים שבהם לאדם הייתה ידיעה בתחילה, הוא עבר עבירה בשעת היסח הדעת, ועדיין לא הייתה לו ידיעה בסוף, השעיר אשר הזיית דמו נעשית בפנים בהיכל ביום הכיפורים, ויום הכיפורים עצמו, תולים כל עונש שהוא חייב בו עד שייוודע לו על עבירתו; ואז כדי להשיג כפרה הוא מביא קורבן עולה ויורד.

במקרים שבהם אדם לא הייתה לו מודעות בתחילה אך הייתה לו מודעות בסוף, השעיר שהזאת דמו נעשית בחוץ להיכל, כלומר, שעיר המוספים של יום הכיפורים, ויום הכיפורים עצמו, מכפרים, כפי שנאמר לגבי הקרבנות המובאים ביום הכיפורים: "שעיר אחד לחטאת מלבד חטאת הכיפורים" (במדבר כט:יא). הכתוב מצמיד את השעירים הפנימי והחיצוני יחד כדי ללמד שעל מה שזה מכפר, גם זה מכפר. כשם שהפנימי מכפר רק על מקרה שבו הייתה מודעות למרכיבי העבירה בשלב כלשהו, כלומר, בתחילה, כך גם החיצוני, כלומר, שעיר המוספים של יום הכיפורים, מכפר רק על מקרה שבו הייתה מודעות בשלב כלשהו, כלומר, בסוף.

ולגבי מקרים שבהם אדם לא הייתה לו ידיעה, לא בתחילה ולא בסוף, השעירים המובאים כחטאות למוספי הרגלים והשעירים המובאים כחטאות למוספי ראשי החודשים מכפרים. זהו דבריו של רבי יהודה. רבי שמעון אומר: שעירי הרגלים מכפרים על מקרים שבהם מעולם לא הייתה לאדם ידיעה על העבירה, אבל שעירי ראשי החודשים אינם מכפרים. אלא אם כן, על מה שעירי ראשי החודשים מכפרים?