מַתְנִי׳ דִּינֵי מָמוֹנוֹת – בִּשְׁלֹשָׁה, גְּזֵילוֹת וַחֲבָלוֹת – בִּשְׁלֹשָׁה, נֶזֶק וַחֲצִי נֶזֶק, תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה – בִּשְׁלֹשָׁה.
משנה: דיני ממונות נידונים בשלושה דיינים. דיני גזלות וחבלות נידונים בשלושה דיינים. דיני נזקים שאדם חייב עליהם מפני שהוא או רכושו גרמו את הנזק נידונים אף הם בשלושה דיינים. וכן דיני תשלום חצי נזק, המשולם במקרה ששור שבעליו לא הותרה בו שנגח יותר מפעמיים נוגח בהמה אחרת (ראו שמות כא:לה); דיני תשלומי כפל הקרן על ידי גנב שנתפס בגנבתו (ראו שמות כב:ג); וכן דיני תשלומי ארבעה וחמישה מן הקרן על ידי גנב ששחט או מכר שור או שה גנובים (ראו שמות כא:לז) כולם נידונים בשלושה דיינים.
הָאוֹנֵס וְהַמְפַתֶּה וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רַע – בִּשְׁלֹשָׁה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
מקרים הנוגעים למי שאונס או למי שמפתה נערה בתולה, ולכן עליו לשלם לאבי הנערה חמישים שקלי כסף (ראו דברים כ״ב:כ״ט, שמות כ״ב:ט״ו); וכן מקרים הנוגעים למוציא שם רע הטוען בשקר שאשתו לא הייתה בתולה כשנישאה לו, ומביא עדי שקר המעידים שזינתה כשהייתה מאורסת לו, ולכן עליו לשלם לאבי הנערה מאה שקלי כסף וכן ללקות (ראו דברים כ״ב:י״ג–י״ט): כל אלה נידונים בשלושה דיינים; זהו דבריו של רבי מאיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מוֹצִיא שֵׁם רַע – בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּינֵי נְפָשׁוֹת.
והרבנים אומרים: דיני מוציא שם רע נידונים בפני בית דין של עשרים ושלושה דיינים, שהוא סוג בית הדין המוסמך לדון בדיני נפשות, מפני שמקרה זה כולל אפשרות להפוך למקרה של דיני נפשות. הבעל מביא עדים שאשתו זינתה. אם תימצא אשמה, היא חייבת בעונש מוות. עונש זה חל על העדים אם ייחשפו כעדים זוממים.
מַכּוֹת בִּשְׁלֹשָׁה. מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמְרוּ: בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה.
מקרים הנוגעים להפרת איסורים המחייבים אדם לקבל מלקות נידונים בשלושה דיינים. החכמים אמרו בשם רבי ישמעאל: דיני מלקות נידונים בעשרים ושלושה דיינים.
עִיבּוּר הַחֹדֶשׁ – בִּשְׁלֹשָׁה. עִיבּוּר הַשָּׁנָה – בִּשְׁלֹשָׁה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בִּשְׁלֹשָׁה מַתְחִילִין, וּבַחֲמִשָּׁה נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין, וְגוֹמְרִין בְּשִׁבְעָה. וְאִם גָּמְרוּ בִּשְׁלֹשָׁה – מְעוּבֶּרֶת.
העיבור של החודש נעשה על ידי בית דין של שלושה דיינים. ועיבור השנה, כלומר ההחלטה להוסיף חודש נוסף לשנה בעת הצורך, אף הוא נקבע על ידי בית דין של שלושה דיינים; זו דבריו של רבי מאיר. רבן שמעון בן גמליאל אומר: הדיונים מתחילים בשלושה דיינים, ונושאים ונותנים בדבר בחמישה דיינים, וגומרים את הדבר בשבעה דיינים, מפני חשיבות ההחלטה. ורבן שמעון בן גמליאל מודה שאם גמרו את הדבר בשלושה דיינים בלבד, העיבור תקף וזו שנה מעוברת.
סְמִיכַת זְקֵנִים וַעֲרִיפַת עֶגְלָה – בִּשְׁלֹשָׁה, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּחֲמִשָּׁה. הַחֲלִיצָה וְהַמֵּיאוּנִין – בִּשְׁלֹשָׁה.
גם סמיכת הזקנים ושבירת עריפת העגלה במקרה שבו נמצא אדם נרצח ולא נודע מי הרגו (ראו דברים כא:א–ט) נעשות בפני הרכב של שלושה דיינים; זהו דבריו של רבי שמעון. רבי יהודה אומר: טקסים אלה נעשים בפני חמישה דיינים. גם חליצה, הטקס שבאמצעותו היבם, אחיו החי של אדם נשוי שמת בלא בנים, משחרר את היבמה, האלמנה, מזיקת הייבום במקרה שבו היבם אינו רוצה לשאת את היבמה (ראו דברים כה:ה–י), וגם המיאון של נערה בטרם הגיעה לבגרות להישאר נשואה לאיש שאמה או אחיה השיאוה לו, נעשים בפני בית דין של שלושה דיינים.
נֶטַע רְבָעִי וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁאֵין דָּמָיו יְדוּעִין – בִּשְׁלֹשָׁה. הַהֶקְדֵּשׁוֹת – בִּשְׁלֹשָׁה. הָעֲרָכִין הַמִּטַּלְטְלִים – בִּשְׁלֹשָׁה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֶחָד מֵהֶן כֹּהֵן.
ההלכה בנוגע לפרי של נטיעה בשנה הרביעית ולתוצרת מעשר שני היא שיש להביאם לירושלים ולאוכלם שם. אם הדבר אינו מעשי, ניתן לפדות את התוצרת ולהביא את כספי הפדיון לירושלים, ושם להשתמש בהם לרכישת מזון ומשקה. הערכת שווי של פרי נטיעה בשנה הרביעית או תוצרת מעשר שני במקרים שבהם ערכם אינו ידוע נעשית על ידי שלושה דיינים. הערכת שווי של רכוש מוקדש לצורכי פדיון נעשית על ידי שלושה דיינים, וכן הערכות שהן מיטלטלין (ראו ויקרא כז:א–ח) נעשות על ידי שלושה דיינים. רבי יהודה אומר: אחד מן שלושת הדיינים חייב להיות כהן.
וְהַקַּרְקָעוֹת – תִּשְׁעָה וְכֹהֵן. וְאָדָם – כַּיּוֹצֵא בָּהֶן.
והערכת קרקע מוקדשת נעשית על ידי תשעה דיינים ו, בנוסף, כהן אחד. והערכת אדם לצורך נדר נעשית באופן דומה לזו של קרקע.
דִּינֵי נְפָשׁוֹת – בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. הָרוֹבֵעַ וְהַנִּרְבָּע – בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַבְּהֵמָה״, וְאוֹמֵר: ״וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ״.
§ דיני דיני נפשות נידונים בעשרים ושלושה דיינים. בהמה שבאה על אדם ובהמה שנעשתה בה עבירת משכב בהמה נידונות בעשרים ושלושה דיינים, כפי שנאמר: "ואשה אשר תקרב אל כל בהמה לרבעה אותה, והרגת את האשה ואת הבהמה" (ויקרא כ:טז), ונאמר: "ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה, מות יומת, ואת הבהמה תהרוגו" (ויקרא כ:טו). במקרי משכב בהמה, הכתוב משווה את המתת הבהמה למיתת האדם, ולפיכך דינה של הבהמה נידון באותו אופן כמו דיני דיני נפשות.
שׁוֹר הַנִּסְקָל – בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת״. כְּמִיתַת בְּעָלִים כָּךְ מִיתַת הַשּׁוֹר. הַזְּאֵב וְהָאֲרִי, הַדּוֹב וְהַנָּמֵר וְהַבַּרְדְּלָס וְהַנָּחָשׁ – מִיתָתָן בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כׇּל הַקּוֹדֵם לְהוֹרְגָן זָכָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מִיתָתָן בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה.
בדומה לכך, שור שדינו להיסקל באבנים משום שהרג אדם נידון בפני עשרים ושלושה דיינים, כפי שנאמר: "ואם שור נגח הוא מתמול שלשום והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית איש או אשה השור יסקל וגם בעליו יומת" (שמות כא:כט). מפסוק זה נלמד כי כשם שאופן מיתת הבעלים, כך הוא אופן מיתת השור. אותה הלכה חלה גם במקרה של זאב או אריה, דוב או נמר, או ברדלס, או נחש שהרגו אדם: מיתתם נגזרת בידי עשרים ושלושה דיינים. רבי אליעזר אומר שחיות מסוכנות אלו אינן צריכות להיות מובאות לבית דין; אלא, כל הקודם להורגן זכה בקיום מצווה. רבי עקיבא אומר: מיתתם נגזרת בידי עשרים ושלושה דיינים.
אֵין דָּנִין לֹא אֶת הַשֵּׁבֶט, וְלֹא אֶת נְבִיא הַשֶּׁקֶר, וְלֹא אֶת כֹּהֵן גָּדוֹל, אֶלָּא עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. וְאֵין מוֹצִיאִין לְמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת אֶלָּא עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. אֵין מוֹסִיפִין עַל הָעִיר וְעַל הָעֲזָרוֹת אֶלָּא עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. אֵין עוֹשִׂין סַנְהֶדְרָיוֹת לַשְּׁבָטִים אֶלָּא עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד.
§ בית הדין דן במקרים הנוגעים לשבט שלם שחטא, או נביא שקר (ראו דברים י"ח:כ׳–כ״ב), או כהן גדול שעבר על איסור שעונשו האפשרי מיתה, רק על פי בית דין של שבעים ואחד דיינים, כלומר, הסנהדרין הגדולה. וכן המלך רשאי להוציא את העם למלחמת רשות, כלומר, מלחמה שלא נצטוותה בתורה ואינה מלחמת הגנה, רק על פי בית דין של שבעים ואחד דיינים. הם רשאים להרחיב את העיר ירושלים או את העזרות של המקדש רק על פי בית דין של שבעים ואחד דיינים. וכן הם רשאים למנות סנהדרין קטנה של עשרים ושלושה דיינים לשבטים רק על פי בית דין של שבעים ואחד דיינים.
אֵין עוֹשִׂין עִיר הַנִּדַּחַת, אֶלָּא עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. אֵין עוֹשִׂין עִיר הַנִּדַּחַת בַּסְּפָר, וְלֹא שָׁלֹשׁ, אֲבָל עוֹשִׂין אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם.
עיר עשויה להיות מוגדרת כעיר הנידחת, כלומר, עיר שכל תושביה עובדים עבודה זרה, ולכן לפי דין התורה יש להרוג את כל התושבים ולהחריב את העיר (ראו דברים יג:יג–יט), רק בהתאם לפסיקתו של בית דין של שבעים ואחד דיינים. בנוסף, בית הדין אינו רשאי להגדיר עיר כעיר הנידחת אם היא בספר, סמוך לגבולות ארץ ישראל, ושלוש ערים סמוכות אינן יכולות להיות מוגדרות כערי הנידחת. אבל בית הדין רשאי להגדיר עיר אחת, או שתיים סמוכות, כערי הנידחת.
סַנְהֶדְרִין גְּדוֹלָה הָיְתָה שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד, וּקְטַנָּה שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. מִנַּיִן לַגְּדוֹלָה שֶׁהִיא שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד? שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל״, וּמֹשֶׁה עַל גַּבֵּיהֶן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שִׁבְעִים.
§ באשר למספר הדיינים בבתי הדין השונים, המשנה מציגה מדרש הלכתי: הסנהדרין הגדולה הייתה מורכבת משבעים ואחד דיינים, וסנהדרין קטנה הייתה מורכבת מעשרים ושלושה. מנין נלמד שהסנהדרין הגדולה הייתה מורכבת משבעים ואחד דיינים? שנאמר: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו, ולקחת אותם אל אוהל מועד, והתייצבו שם עמך" (במדבר יא:טז), ויחד עם משה העומד בראש גוף זה, הרי בסך הכול שבעים ואחד. רבי יהודה אומר: משה אכן עמד בראש הגוף, אך אינו נמנה כחלק מן הקבוצה. לפיכך, סנהדרין גדולה עתידית, המעוצבת על פי זקנים אלו, צריכה להיות מורכבת משבעים דיינים.
וּמִנַּיִן לַקְּטַנָּה שֶׁהִיא שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה״, ״וְהִצִּילוּ הָעֵדָה״. עֵדָה שׁוֹפֶטֶת וְעֵדָה מַצֶּלֶת – הֲרֵי כָּאן עֶשְׂרִים.
ומניין נלמד שסנהדרין קטנה מורכבת מעשרים ושלושה דיינים? כפי שנאמר: "ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם... והצילו העדה את הרוצח מיד גואל הדם" (במדבר ל״ה:כ״ד–כ״ה). לכן, חייבת להיות עדה, המורכבת מלפחות עשרה דיינים, אשר שופטת את הנאשם ומנסה לחייבו, וכן חייבת להיות עדה, שגם היא מורכבת מלפחות עשרה דיינים, המנסה להציל את הנאשם בזיכויו. יחד, יש כאן עשרים דיינים .
וּמִנַּיִן לְעֵדָה שֶׁהִיא עֲשָׂרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת״, יָצְאוּ יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב.
לפני שממשיכים לגזור את הדרישה לשלושת הדיינים האחרונים, המשנה מבהירה: ומניין נלמד שעדה מורכבת מלפחות עשרה אנשים? שנאמר לגבי המרגלים: "עד מתי לעדה הרעה הזאת" המלינים עלי? (במדבר י״ד:כ״ז). היו שנים עשר מרגלים; מלבד יהושע וכלב, שלא התלוננו, נותרו עשרה אנשים הנקראים: עדה. בהתאם לכך, הפסוקים המתארים עדה המבקשת לחייב את הנאשם ועדה המבקשת לזכותו מצטרפים יחד לעשרים דיינים.
וּמִנַּיִן לְהָבִיא עוֹד שְׁלֹשָׁה? מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת״ שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁאֶהְיֶה עִמָּהֶם לְטוֹבָה. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר ״אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת״? לֹא כְּהַטָּיָיתְךָ לְטוֹבָה הַטָּיָיתְךָ לְרָעָה. הַטָּיָיתְךָ לְטוֹבָה – עַל פִּי אֶחָד, הַטָּיָיתְךָ לְרָעָה – עַל פִּי שְׁנַיִם.
ומניין נלמד להוסיף עוד שלושה דיינים לבית הדין? מן המשמעות של מה שנאמר: "לא תהיה אחרי רבים לרעת" (שמות כג:ב), הייתי לומד מכך שאין להרשיע אדם על פי רוב, אלא יש ללכת אחר הרוב לזכות. אם כן, למה נאמר באותו פסוק: "אחרי רבים להטות," שממנו ניתן להבין שהולכים אחר הרוב בכל המקרים? כדי ליישב את הסתירה הנראית לעין יש להסביר: הטייתך אחר הרוב לזכות אינה דומה להטייתך אחר הרוב לחייב. הטייתך אחר הרוב לזכות יכולה להביא לפסק דין על פי רוב של אחד הדיינים. אבל הטייתך אחר הרוב לחייב עבריין חייבת להיות על פי רוב מכריע יותר של לפחות שניים. לכן, בית הדין חייב לכלול לפחות עשרים ושניים דיינים.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria