מַתְנִי׳ אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹדְקִין אֶת הֶחָמֵץ לְאוֹר הַנֵּר. כׇּל מָקוֹם שֶׁאֵין מַכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ, אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה. וּבַמָּה אָמְרוּ ״שְׁתֵּי שׁוּרוֹת בַּמַּרְתֵּף״ — מָקוֹם שֶׁמַּכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׁתֵּי שׁוּרוֹת עַל פְּנֵי כׇּל הַמַּרְתֵּף, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שְׁתֵּי שׁוּרוֹת הַחִיצוֹנוֹת שֶׁהֵן הָעֶלְיוֹנוֹת.
משנה:בליל [או] ארבעה עשר לחודש ניסן, בודקים את החמץ בביתו לאור הנר. כל מקום שאין רגילים להכניס בו חמץ אינו צריך בדיקה, שכן אין זה סביר שיש שם חמץ. ועל מה שהתכוונו חכמי הדורות הקודמים כאשר אמרו שצריך לבדוק שתי שורות של חביות יין במרתף, כלומר, מקום שאליו אדם רגיל להכניס מעט חמץ, נחלקו התנאים הראשונים. בית שמאי אומרים שהכוונה היא לבדוק את שתי השורות הראשונות על פני כל המרתף, ובית הלל אומרים: אין צורך לבדוק בהיקף כזה, ודי לבדוק את שתי השורות החיצוניות, שהן העליונות. מחלוקת זו תתבאר ותודגם בגמרא.
גְּמָ׳ מַאי ״אוֹר״? רַב הוּנָא אָמַר: נַגְהֵי, וְרַב יְהוּדָה אָמַר: לֵילֵי. קָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ דְּמַאן דְּאָמַר נַגְהֵי — נַגְהֵי מַמָּשׁ, וּמַאן דְּאָמַר לֵילֵי — לֵילֵי מַמָּשׁ.
גמרא: הגמרא שואלת: מהי משמעות המונח אור, המתורגם כך: ליל? הגמרא מציעה שתי תשובות. רב הונא אמר: פירושו אור, ורב יהודה אמר: בהקשר זה פירושו ערב. במבט ראשון, הדבר עשוי לעלות על דעתך להציע כי מי שאמר אור מתכוון לכך שבודקים את החמץ באור הממשי של היום, בבוקר ארבעה עשר בניסן, ומי שאמר ערב מתייחס לערב הממשי של ארבעה עשר.
מֵיתִיבִי: ״הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ״ — אַלְמָא ״אוֹר״ יְמָמָא הוּא! מִי כְּתִיב ״הָאוֹר בֹּקֶר״? ״הַבֹּקֶר אוֹר״ כְּתִיב, כְּמַאן דְּאָמַר: צַפְרָא נְהַר, וְכִדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יִכָּנֵס אָדָם בְּכִי טוֹב, וְיֵצֵא בְּכִי טוֹב.
כדי להבהיר את משמעות המילה or, הגמרא מנתחת פסוקים מן התורה ואמירות של חז"ל. הגמרא מקשה מפסוק: "כְּאוֹר הַבֹּקֶר, וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ, הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם" (בראשית מד:ג). לכאורה, or הוא יום. הגמרא דוחה טענה זו. וכי כתוב: האור היה בוקר? "הבוקר היה אור" כתוב. בהקשר זה, or הוא פועל ולא שם עצם, כדברי האומר: הבוקר האיר. וזה תואם את מה שרב יהודה אמר שרב אמר, כפי שרב יהודה אמר שרב אמר: אדם צריך תמיד להיכנס לעיר שאינה מוכרת לו עם "כי טוב" (בראשית א:ד), כלומר, לפני השקיעה, בעוד יש אור, שכן התורה משתמשת בביטוי "כי טוב" ביחס לאור בעת בריאתו. טוב זה מתבטא בתחושת הביטחון שאדם חש כאשר יש אור. וכן, כאשר אדם יוצא מעיר, עליו לצאת עם "כי טוב", כלומר לאחר הזריחה בבוקר שלמחרת.
מֵיתִיבִי: ״וּכְאוֹר בֹּקֶר יִזְרַח שָׁמֶשׁ״ — אַלְמָא ״אוֹר״ יְמָמָא הוּא! מִי כְּתִיב ״אוֹר בֹּקֶר״? ״וּכְאוֹר בֹּקֶר״ כְּתִיב, וְהָכִי קָאָמַר: וּכְאוֹר בֹּקֶר בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּעֵין זְרִיחַת שֶׁמֶשׁ לַצַּדִּיקִים לָעוֹלָם הַבָּא.
הגמרא מעלה קושיה מפסוק אחר: "וכאור [אוֹר] בוקר, יזרח שמש, בוקר לא עבות; מנוגה ממטר דשא מארץ" (שמואל ב כג:ד). לכאורה, אוֹר הוא יום. הגמרא דוחה גם ראיה זו: וכי כתוב שהאור היה בוקר? "כאור בוקר" כתוב, וזהו מה שהפסוק אומר: וכמו שאור הבוקר של העולם הזה מאיר בשיאו, כך תהיה זריחת השמש לצדיקים בעולם הבא, שכן באותם ימים אור השמש יהיה חזק פי שבעה מכפי שהוא כעת (ראו ישעיהו ל:כו).
מֵיתִיבִי: ״וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם״ — אַלְמָא ״אוֹר״ יְמָמָא הוּא! הָכִי קָאָמַר: לַמֵּאִיר וּבָא קְרָאוֹ יוֹם. אֶלָּא מֵעַתָּה, ״וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה״ — לַמַּחְשִׁיךְ וּבָא קָרָא לַיְלָה?! וְהָא קַיְימָא לַן דְּעַד צֵאת הַכּוֹכָבִים יְמָמָא הוּא!
הגמרא מעלה קושיה: "ויקרא אלוהים לאור יום, ולחושך קרא לילה" (בראשית א:ה). לכאורה, אור הוא יום. הגמרא דוחה גם ראיה זו. כך הפסוק אומר: אלוהים קרא לאור המתקדם יום. כפי שנאמר קודם לכן, המילה אור יכולה להיות גם פועל; בהקשר זה, אלוהים קרא לתחילתו של מה שלבסוף מאיר, יום. הגמרא מקשה על הסבר זה: אולם, אם כך הוא, המשך הפסוק, "ולחושך קרא לילה," צריך להתפרש כך: הוא קרא לחושך המתקדם לילה, עוד לפני שחשוך ממש. אולם, אין זה יכול להיות הפירוש הנכון של הפסוק, שהרי אנו קובעים שזהו יום עד צאת הכוכבים. מאחר שהכוכבים יוצאים רק לאחר שהשמים מתחילים להחשיך, הערב המתקדם אינו יכול להיות מוגדר כחלק מן הלילה.
אֶלָּא, הָכִי קָאָמַר: קַרְיֵיהּ רַחֲמָנָא לִנְהוֹרָא וּפַקְּדֵיהּ אַמִּצְוְתָא דִימָמָא, וְקַרְיֵיהּ רַחֲמָנָא לַחֲשׁוֹכָא וּפַקְּדֵיהּ אַמִּצְוְתָא דְלֵילָה.
הגמרא דוחה את ההסבר הקודם. אלא, כך הפסוק אומר: אלוהים קרא לאור לבוא וציווה אותו לקיים את מצוות היום, ואלוהים קרא לחושך וציווה אותו לקיים את מצוות הלילה. "קרא", בהקשר זה, אינו מציין מתן שם. משמעותו היא שהוא הורה ליום וללילה למלא את תפקידיהם האופייניים.
מֵיתִיבִי: ״הַלְלוּהוּ כׇּל כּוֹכְבֵי אוֹר״ — אַלְמָא ״אוֹר״ אוּרְתָּא הוּא. הָכִי קָאָמַר: הַלְלוּהוּ כׇּל כּוֹכָבִים הַמְּאִירִים. אֶלָּא מֵעַתָּה, כּוֹכָבִים הַמְּאִירִים הוּא דְּבָעוּ שַׁבּוֹחֵי, שֶׁאֵינָן מְאִירִין לָא בָּעוּ שַׁבּוֹחֵי?! וְהָא כְּתִיב: ״הַלְלוּהוּ כָּל צְבָאָיו״!
הגמרא מקשה: "הללוהו שמש וירח; הללוהו, כל כוכבי אור" (תהילים קמח:ג). לכאורה, אור הוא הערב, שכן כוכבי האור נראים בלילה. הגמרא דוחה טענה זו. כך הכתוב אומר: הללוהו, כל הכוכבים המאירים, שכן בהקשר זה אור אינו שם עצם אלא פועל המתאר את פעולת הכוכבים. הגמרא מקשה על הסבר זה: אולם, אם כך הוא, האם משמעות הפסוק היא שדווקא הכוכבים המאירים חייבים להלל את ה', ואילו אלה שאינם מאירים אינם חייבים להלל אותו? והרי נאמר בפסוק הקודם: "הללוהו, כל צבאיו," ומכאן שכל הכוכבים צריכים להלל את ה'?
אֶלָּא הָא קָא מַשְׁמַע לַן — דְּאוֹר דְּכוֹכָבִים נָמֵי אוֹר הוּא. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְנוֹדֵר מִן הָאוֹר. (דִּתְנַן:) הַנּוֹדֵר מִן הָאוֹר — אָסוּר בְּאוֹרָן שֶׁל כּוֹכָבִים.
אלא, ביטוי זה, כוכבי האור, בא ללמדנו שאף אורם של הכוכבים נחשב אור. הגמרא שואלת: מהו ההבדל המעשי הנובע מן העובדה שאור הכוכבים מסווג כאור? הגמרא משיבה: יש לכך משמעות בנוגע למי שנודר שלא ייהנה מן האור. יש צורך להגדיר במדויק מה כלול במונח אור. כפי שלמדנו במשנה: מי שנודר שלא ייהנה מן האור, אסור לו ליהנות אפילו מאורם של הכוכבים.
מֵיתִיבִי: ״לָאוֹר יָקוּם רוֹצֵחַ יִקְטׇל עָנִי וְאֶבְיוֹן וּבַלַּיְלָה יְהִי כַגַּנָּב״,
הגמרא מעלה קושיה: "רוצח קם עם האור להרוג עני ואביון; ובלילה הוא כגנב" (איוב כ״ד:י״ד).
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria