מַתְנִי' שַׁמַּאי אוֹמֵר: כׇּל הַנָּשִׁים דַּיָּין שְׁעָתָן. הִלֵּל אוֹמֵר: מִפְּקִידָה לִפְקִידָה, וַאֲפִילּוּ לְיָמִים הַרְבֵּה.
משנה: שמאי אומר: לגבי כל הנשים שאין להן וסת קבוע, שעתן דיה. נשים המבחינות שדם נידה יצא אינן צריכות לחשוש שמא זרימת הדם החלה לפני שהבחינו בה. אלא הן מניחות שמעמד טומאתן מתחיל באותו רגע, לעניין טימוא תרומה ודברים טהורים שבאו עמם במגע. הלל אומר: מבדיקה [מפקידה] לבדיקה, כלומר, היא מניחה שמעמד טומאתה חל למפרע עד הפעם האחרונה שבדקה את עצמה ומצאה שהיא טהורה, וזו ההלכהאפילו אם בדיקתה הייתה לפני כמה ימים. כל דבר טהור שבאה עמו במגע בינתיים נטמא.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא כְּדִבְרֵי זֶה, וְלֹא כְּדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא מֵעֵת לְעֵת מְמַעֶטֶת עַל יָד מִפְּקִידָה לִפְקִידָה, וּמִפְּקִידָה לִפְקִידָה מְמַעֶטֶת עַל יָד מֵעֵת לְעֵת.
והרבנים אומרים: ההלכה היא לא כדברי תנא זה ולא כדברי תנא זה; אלא, העיקרון הוא: פרק זמן של עשרים וארבע שעות ממעט את הזמן מבדיקה לבדיקה. במילים אחרות, אם הבדיקה העצמית האחרונה שלה נערכה יותר מעשרים וארבע שעות קודם לכן, עליה לחשוש לטומאה רק לגבי פרק הזמן של עשרים וארבע השעות שלפני גילוי הדם. ומבדיקה לבדיקה ממעט את הזמן מפרק זמן של עשרים וארבע שעות. במילים אחרות, אם בדקה את עצמה במהלך היום הקודם ולא מצאה דם, הרי שבוודאי הייתה טהורה קודם לבדיקה.
כׇּל אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת — דַּיָּה שְׁעָתָהּ, וְהַמְשַׁמֶּשֶׁת בְּעֵדִים — הֲרֵי זוֹ כִּפְקִידָה, וּמְמַעֶטֶת עַל יָד מֵעֵת לְעֵת וְעַל יָד מִפְּקִידָה לִפְקִידָה.
עבור כל אישה שיש לה מחזור וסת קבוע [veset], והיא בדקה את עצמה באותו זמן וגילתה דם, שעתה דיה, ורק מאותו זמן היא מטמאה טומאת נידה. וכן לגבי אישה המקיימת יחסי אישות כשהיא משתמשת בעדי בדיקה [be’edim] לפני ואחרי התשמיש, שבאמצעותם היא מבררת אם התחילה ראייתה, המעמד ההלכתי של מעשה זה הוא כדין בדיקה, ולפיכך הוא ממעט את הזמן ממעת לעת , וממעט את הזמן מבדיקה לבדיקה.
כֵּיצַד דַּיָּה שְׁעָתָהּ? הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת בַּמִּטָּה וַעֲסוּקָה בִּטְהָרוֹת, וּפָרְשָׁה וְרָאֲתָה — הִיא טְמֵאָה וְהֵן טְהוֹרוֹת.
דַּיָּהּ שְׁעָתָהּ, כֵּיצַד? אִם הָאִשָּׁה הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת עַל הַמִּטָּה וְעוֹסֶקֶת בְּטָהֳרוֹת, וְיָצְאָה מִן הַמִּטָּה וְרָאֲתָה דָּם, הֲרֵי הִיא טְמֵאָה וְאוֹתָם הַדְּבָרִים טְהוֹרִים.
אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ, מְטַמְּאָה מֵעֵת לְעֵת, אֵינָהּ מוֹנָה אֶלָּא מִשָּׁעָה שֶׁרָאֲתָה.
אף על פי שהרבנים אמרו שאישה שאין לה וסת קבועה מטמאה למפרע במשך עשרים וארבע שעות, אישה שיש לה וסת קבועה מונה את ימי נידתה רק מן הרגע שראתה דם.
גְּמָ' מַאי טַעְמֵיהּ דְּשַׁמַּאי? קָסָבַר: הַעֲמֵד אִשָּׁה עַל חֶזְקָתָהּ, וְאִשָּׁה בְּחֶזְקַת טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת. וְהִלֵּל? כִּי אָמַר: הַעֲמֵד דָּבָר עַל חֶזְקָתוֹ — הֵיכָא דְּלֵית לֵיהּ רֵיעוּתָא מִגּוּפֵיהּ, אֲבָל אִיתְּתָא
גמרא: המשנה מלמדת שכאשר אישה מבחינה שדם הווסת שלה יצא, שמאי סבור שמעמד טומאתה מתחיל מאותו רגע, ואילו הלל סבור שהוא מתחיל מזמן הבדיקה העצמית האחרונה שלה. הגמרא שואלת: מה הטעם לשיטתו של שמאי? הגמרא משיבה: שמאי סבור שכיוון שיש עיקרון שכאשר מעמדו של חפץ מוטל בספק הוא נשאר בחזקתו, כך גם כאן: העמד את האישה על חזקתה, ואישה נשארת בחזקת היותה טהורה מבחינה טקסית. ומה טעמו של הלל? הוא טוען כי כאשר אדם אומר את העיקרון: העמד חפץ על חזקתו, הדבר חל רק במקום שאין ריעותא בחזקה הנובעת מן החפץ עצמו. אבל במקרה של אישה,
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria