רַב חֶלְבּוֹ בְּאֵישׁ. לָא אִיכָּא דְּקָא אָתֵי. אָמַר לְהוּ: לֹא כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד מִתַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁחָלָה. לֹא נִכְנְסוּ חֲכָמִים לְבַקְּרוֹ, וְנִכְנָס רַבִּי עֲקִיבָא לְבַקְּרוֹ, וּבִשְׁבִיל שֶׁכִּיבְּדוּ וְרִיבְּצוּ לְפָנָיו, חָיָה. אָמַר לוֹ: רַבִּי, הֶחֱיִיתַנִי. יָצָא רַבִּי עֲקִיבָא וְדָרַשׁ: כׇּל מִי שֶׁאֵין מְבַקֵּר חוֹלִים כְּאִילּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים.
רב חלבו חלה. לא היה מי שבא לבקרו. רב כהנא אמר לחכמים: האם לא אירע המעשה באחד מתלמידיו של רבי עקיבא שחלה באופן הזה? באותו מקרה, החכמים לא נכנסו לבקרו, ורבי עקיבא נכנס לבקרו והורה לתלמידיו לטפל בו. ומכיוון שטאטאו והזילו מים על רצפת העפר לפני התלמיד החולה, הוא החלים. התלמיד אמר לרבי עקיבא: רבי, החייתני. רבי עקיבא יצא ודרש: לגבי כל מי שאינו מבקר את החולה, הרי זה כאילו שופך דמים, שכן ייתכן שלחולה אין מי שיטפל בו. אם אין מבקרים, איש לא יֵדע את מצבו ולכן איש לא יבוא לעזרתו.
כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר: כׇּל הַמְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה גּוֹרֵם לוֹ שֶׁיִּחְיֶה, וְכֹל שֶׁאֵינוֹ מְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה גּוֹרֵם לוֹ שֶׁיָּמוּת. מַאי גְּרָמָא? אִילֵּימָא כׇּל הַמְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה מְבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים שֶׁיִּחְיֶה, וְכֹל שֶׁאֵין מְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה מְבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים שֶׁיָּמוּת. שֶׁיָּמוּת סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא: כֹּל שֶׁאֵין מְבַקֵּר חוֹלֶה, אֵין מְבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים, לֹא שֶׁיִּחְיֶה וְלֹא שֶׁיָּמוּת.
כאשר רב דימי בא מארץ ישראל לבבל הוא אמר: כל המבקר את החולה גורם לו שיחיה, וכל מי שאינו מבקר את החולה גורם לו שימות. הגמרא שואלת: באיזו דרך מעשיו הם הגורם לתוצאה זו? אם נאמר שכל המבקר את החולה מבקש רחמים מאת ה' שיחיה, וכל מי שאינו מבקר את החולה מבקש רחמים שימות, האם עולה על דעתך שהוא יתפלל שהחולה ימות? אלא, כל מי שאינו מבקר את החולה אינו מבקש עליו רחמים, לא שיחיה ולא שימות. מאחר שייתכן שהיה מציל את החולה בתפילות אילו ביקר אותו, הימנעותו מלבקר נחשבת כאילו גרם למותו.
רָבָא, יוֹמָא קַדְמָאָה דְּחָלֵישׁ אָמַר לְהוֹן: לָא תִּיגַלּוֹ לְאִינִישׁ, דְּלָא לִתְּרַע מַזָּלֵיהּ. מִכָּאן וְאֵילָךְ אָמַר לְהוֹן: פּוּקוּ וְאַכְרִיזוּ בְּשׁוּקָא, דְּכׇל דְּסָנֵי לִי לִיחְדֵּי לִי, וּכְתִיב: ״בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וְגוֹ׳״, וּדְרָחֵים לִי לִיבְעֵי עֲלַי רַחֲמֵי.
הגמרא מספרת לגבי רבא: ביום הראשון שבו חלה, הוא היה אומר לבני ביתו: אל תגלו לאיש שאני חולה, כדי שמזלו לא ייפגע. מכאן ואילך, כאשר מצבו החמיר, הוא היה אומר להם: צאו והכריזו בשוק שאני חולה, כדי שכל שונאיי ישמחו על צערי, וכתוב: "בנפול אויבך אל תשמח, ובכשלו אל יגל לבך; פן יראה ה' ורע בעיניו, והשיב מעליו אפו" (משלי כד:יז–יח). ושכל אוהביי יתפללו שה' ירחם עלי.
אָמַר רַב: כׇּל הַמְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה נִיצּוֹל מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ ה׳״, אֵין דַּל אֶלָּא חוֹלֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִדַּלָּה יְבַצְּעֵנִי״, אִי נָמֵי מִן הָדֵין קְרָא: ״מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל בֶּן הַמֶּלֶךְ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְגוֹ׳״. אֵין רָעָה אֶלָּא גֵּיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּל פָּעַל ה׳ לַמַּעֲנֵהוּ וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה״.
רב אמר: כל המבקר את החולה ניצל מדינה של גיהינום, שנאמר: "אשרי משכיל אל דל; ביום רעה ימלטהו ה'" (תהילים מא:ב). בפסוק זה, המונח דל [dal] משמעו לא אחר מאשר חולה, כפי שנאמר בתפילתו של חזקיהו כאשר היה חולה: "מדלה יבצעני" (ישעיהו לח:יב). לחלופין, אפשר ללמוד זאת מפסוק זה שבו יהונדב שאל את חברו החולה אמנון, בנו של דוד המלך: "מדוע אתה ככה דל בן המלך בבוקר בבוקר?" (שמואל ב׳ יג:ד). והמונח רעה אינו אלא גיהינום, כפי שנאמר: "כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה" (משלי טז:ד), ועונשו הסופי של עושה הרע הוא גיהינום.
וְאִם בִּיקֵּר מָה שְׂכָרוֹ? מָה שְׂכָרוֹ?! כִּדְאָמַר: נִיצּוֹל מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם! אֶלָּא: מָה שְׂכָרוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה —
ואם מישהו ביקר את החולה, מה שכרו? הגמרא תמהה על השאלה הזאת: מה שכרו? זהו כפי שרב אמר: הוא ניצל מדינה של גיהנם. אלא, השאלה היא: מה שכרו בעולם הזה?
״ה׳ יִשְׁמְרֵהוּ וִיחַיֵּהוּ וְאֻשַּׁר בָּאָרֶץ וְאַל תִּתְּנֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אֹיְבָיו״. ״ה׳ יִשְׁמְרֵהוּ״ — מִיֵּצֶר הָרָע, ״וִיחַיֵּהוּ״ — מִן הַיִּסּוּרִין, ״וְאֻשַּׁר בָּאָרֶץ״ — שֶׁיְּהוּ הַכֹּל מִתְכַּבְּדִין בּוֹ, ״וְאַל תִּתְּנֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אֹיְבָיו״ — שֶׁיִּזְדַּמְּנוּ לוֹ רֵיעִים כְּנַעֲמָן שֶׁרִיפּוּ אֶת צָרַעְתּוֹ, וְאַל יִזְדַּמְּנוּ לוֹ רֵיעִים כִּרְחַבְעָם שֶׁחִילְּקוּ אֶת מַלְכוּתוֹ.
רב ממשיך: שכרו הוא כפי שנכתב: “ה' ישמרהו ויחייהו, יאושר בארץ; ואל תתנהו בנפש אויביו” (תהילים מא:ג). הוא מפרט: “ה' ישמרהו” מן היצר הרע; “ויחייהו” ויחוס עליו מן הייסורים; “יאושר בארץ” פירושו שכל אחד יכובד בזכות הקשר עמו; “ואל תתנהו בנפש אויביו,” כדי שחברים כמו אלה שיעצו לנעמן לבקש מרפא לצרעתו מאלישע (מלכים ב׳ ה:ג) יזדמנו להתחבר עמו, וחברים כמו אלה שיעצו לרחבעם עצה שהביאה לפילוג בממלכתו (מלכים א׳ יב:ו–יט) לא יזדמנו להתחבר עמו.
תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אִם יֹאמְרוּ לָךְ יְלָדִים ״בְּנֵה״ וּזְקֵנִים ״סְתוֹר״ — שְׁמַע לַזְּקֵנִים וְאַל תִּשְׁמַע לַיְּלָדִים. שֶׁבִּנְיַן יְלָדִים סְתִירָה, וּסְתִירַת זְקֵנִים בִּנְיָן. וְסִימָן לַדָּבָר: רְחַבְעָם בֶּן שְׁלֹמֹה.
בהקשר דומה, נלמד בברייתא כי רבי שמעון בן אלעזר אומר: אם צעירים יאמרו לך: בנה, וזקנים יאמרו לך: הרוס, שמע לזקנים ואל תשמע לצעירים, שכן בנייתם של צעירים היא הריסה, והריסתם של זקנים היא בנייה. וסימן לדבר זה הוא "רחבעם בן שלמה" (מלכים א׳ י״ב:כ״א). אילו שמע לעצת הזקנים ונכנע באותה שעה, לא הייתה נוצרת מחלוקת.
אָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: לָא לִיסְעוֹד אִינִישׁ קְצִירָא לָא בִּתְלָת שָׁעֵי קַדְמָיָיתָא, וְלָא בִּתְלָת שָׁעֵי בָּתְרָיָיתָא דְּיוֹמָא, כִּי הֵיכִי דְּלָא לַיסַּח דַּעְתֵּיהּ מִן רַחֲמֵי. תְּלָת שָׁעֵי קַדְמָיָיתָא — רָוְוחָא דַּעְתֵּיהּ. בָּתְרָיָיתָא — תָּקֵיף חוּלְשֵׁיהּ.
רב שיישא, בנו של רב אידי, אמר: אל יבקר אדם חולה, לא בשלוש השעות הראשונות של היום, ולא בשלוש השעות האחרונות של היום, כדי שלא יוסח דעתו מלהתפלל על רחמים. רב שיישא מפרש: במשך שלוש השעות הראשונות החולה חש הקלה, שכן לאחר שנת לילה סבלו מוקל במידת מה, והמבקר יסיק שאין צורך בתפילה. בשלוש השעות האחרונות של היום חולשתו מתגברת, והמבקר יתייאש מלשפר את סבלו ויסיק שהתפילה היא לשווא.
אָמַר רָבִין אָמַר רַב: מִנַּיִין שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זָן אֶת הַחוֹלֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי וְגוֹ׳״. וְאָמַר רָבִין אָמַר רַב: מִנַּיִין שֶׁהַשְּׁכִינָה שְׁרוּיָה לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ שֶׁל הַחוֹלֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי״.
§ רבין אמר כי רב אמר: מנין נלמד שהקדוש ברוך הוא בעצמו זן את החולה? כפי שנאמר: "ה' יסעדנו על ערש דוי" (תהילים מא:ד). הסעדה בהקשר זה מובנת כמתן מזון לו. ועוד אמר רבין כי רב אמר: מנין נלמד שהשכינה שורה מעל מיטתו של החולה? אף זה כפי שנאמר: "ה' יסעדנו על ערש דוי," דבר המורה שהאל ממש מעל מיטתו.
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַנִּכְנָס לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה, לֹא יֵשֵׁב לֹא עַל גַּבֵּי מִטָּה וְלֹא עַל גַּבֵּי סַפְסָל וְלֹא עַל גַּבֵּי כִּסֵּא, אֶלָּא מִתְעַטֵּף וְיוֹשֵׁב עַל גַּבֵּי קַרְקַע, מִפְּנֵי שֶׁהַשְּׁכִינָה שְׁרוּיָה לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ שֶׁל חוֹלֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי״.
הגמרא מציינת כי דבר זה נלמד גם כן בברייתא: הנכנס לבקר חולה לא ישב לא על המיטה ולא ישב על ספסל או על כיסא הגבוהים מן המיטה שעליה שוכב החולה. אלא הוא מתוך דרך ארץ מתעטף בבגדו ויושב על גבי הקרקע, מפני שהשכינה שורה למעלה ממיטתו של החולה, שנאמר: "ה' יסעדנו על ערש דוי," ואין זה ראוי לאדם לשבת למעלה מן המקום שבו השכינה שורה.
וְאָמַר רָבִין אָמַר רַב: מִטְרָא בְּמַעְרְבָא — סָהֲדָא רַבָּה פְּרָת. וּפְלִיגָא דִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: נַהְרָא מִכֵּיפֵיהּ מִתְבָּרֵיךְ. וּפְלִיגָא דִּשְׁמוּאֵל אַדִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין הַמַּיִם מְטַהֲרִין בְּזוֹחֲלִין
וכן, אגב אמרות של רב שהובאו על ידי רבין, הגמרא מביאה אמרה נוספת שרבין אמר שרב אמר: כאשר יש גשם במערב, בארץ ישראל, עד גדול לאותו גשם הוא נהר פרת, שכן בסופו של דבר מי הגשמים הללו מגבירים את זרימת המים בנהר פרת. וזו אמרתו של רב חולקת על אמרה של שמואל, שכן שמואל אמר: נהר מתברך מגדותיו, כלומר, הגידול בזרימת מימיו מיוחס ליובליו ולא לגשם. הגמרא מעירה: וזו אמרתו של שמואל חולקת על אמרה אחרת של שמואל, שכן שמואל אמר: המים מטהרים כשהם זורמים