אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן.
אז הם אינם כפופים לאפשרות של פדיון.
גְּמָ׳ וְלִיתְנֵי ״קְדוֹשׁוֹת וְאֵין קְדוֹשׁוֹת״! אַיְּידֵי דְבָעֵי לְמִיתְנָא סֵיפָא ״אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן״, תְּנָא נָמֵי רֵישָׁא ״יֵשׁ לָהֶם פִּדְיוֹן״.
גמרא: הגמרא מקשה על לשון המשנה: מדוע המשנה משתמשת בניסוח: יש להם פדיון ואין להם פדיון? שתלמד המשנה: הם מוקדשים ואינם מוקדשים, שכן החידוש העיקרי הוא שהם מוקדשים, אך לא לגמרי. הגמרא משיבה: מאחר שרצתה ללמד בסיפא את הלשון: אינם בני אפשרות של פדיון, דבר שאי אפשר לבטא כ: אינם מוקדשים, שהרי הם מוקדשים, לימדה גם את הרישא בלשון: הם בני אפשרות של פדיון.
הֵיכִי נָדַר? אָמַר אַמֵּימָר: בְּאוֹמֵר ״אִם אֵינָן נִקְצָצוֹת הַיּוֹם״, וְעָבַר הַיּוֹם וְלֹא נִקְצְצוּ. אִם כֵּן לְמָה לִי לְמֵימַר? פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא כְּגוֹן דְּאִיכָּא זִיקָא נְפִישָׁא.
הגמרא מפרטת: כיצד נדר? מה הייתה הלשון המדויקת שבה השתמש? אמר אמימר: במקרה שהוא אומר: שתילים אלו הם כמו קרבן אם אינם נכרתים היום, והיום עבר ולא נכרתו. הגמרא שואלת: אם כן, למה לי לומר שהם מוקדשים? האם אין זה מובן מאליו שנדרו חל? הגמרא משיבה: לא, יש צורך במקרה שיש רוח חזקה גדולה והוא חשב שייעקרו על ידי הרוח.
וְהָא קָתָנֵי לַהּ גַּבֵּי טַלִּית, וְטַלִּית לִשְׂרֵיפָה קָיְימָא? [אִין] כְּגוֹן דְּאִיכָּא דְּלֵיקָה. הָכָא נָמֵי, דְּאִיכָּא זִיקָא נְפִישָׁא, וְסָלְקָא דַּעְתָּךְ דְּמַסֵּיק אַדַּעְתֵּיהּ דְּלָא מִיתְנַצְלָן וּמִשּׁוּם הָכִי קָא נָדַר, קָא מַשְׁמַע לַן.
הגמרא שואלת: אבל האם אין זה נלמד יחד עם המקרה של בגד, דבר המורה ששניהם שקולים, והאם בגד מוכן לשריפה, כלומר, האם מניחים שהוא יישרף? הגמרא משיבה: כן, במקרה שיש בו שריפה. הגמרא מסבירה: כאן גם כן יש רוח חזקה גדולה, ועולה על דעתך שאדם העלה בדעתו את האפשרות שהנטיעות לא יינצלו, ובשל כך נדר נדר. מאחר שבכל מקרה הוא מניח שיאבד את הנטיעות, אולי לא באמת התכוון להקדיש אותן. המשנה מלמדת אותנו שלמרות זאת עדיין הדבר נחשב לנדר.
הֲרֵי נְטִיעוֹת הָאֵלּוּ קׇרְבָּן כּוּ׳. וּלְעוֹלָם? אָמַר בַּר פְּדָא: פְּדָאָן — חוֹזְרוֹת וְקוֹדְשׁוֹת, פְּדָאָן — חוֹזְרוֹת וְקוֹדְשׁוֹת, עַד שֶׁיִּקָּצְצוּ. נִקְצְצוּ — פּוֹדָן פַּעַם אַחַת וְדַיּוֹ. וְעוּלָּא אָמַר: כֵּיוָן שֶׁנִּקְצְצוּ — שׁוּב אֵין פּוֹדָן.
§ המשנה קובעת שאם אמר: שתילים אלו הם כמו קורבן עד שייקצצו, אין הם כפופים לאפשרות של פדיון. הגמרא שואלת: והאם אינם כפופים לפדיון לעולם? בר פדא אמר: אם פדה אותם, הם מתקדשים שוב, שכן עדיין לא נקצצו. אם פדה אותם שוב, הם מתקדשים שוב, עד שייקצצו. משעה שנקצצו, פודה אותם פעם אחת ודי בכך. ועולא אמר: משעה שנקצצו אין צריך לפדותם שוב מפני שאינם עוד מוקדשים.