חֲטוֹף וּבָרֵיךְ. וְכֵן אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא לְרַבָּה בְּרֵיהּ: חֲטוֹף וּבָרֵיךְ.
חטוף את ההזדמנות ומהר לברך על כוס הברכה של ברכת המזון. וכן, רב הונא אמר לבנו, רבה: חטוף את ההזדמנות וברך.
לְמֵימְרָא דִּמְבָרֵךְ עֲדִיף? וְהָתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גָּדוֹל הָעוֹנֶה ״אָמֵן״ יוֹתֵר מִן הַמְבָרֵךְ. וְאָמַר לוֹ רַבִּי נְהוֹרַאי: הַשָּׁמַיִם! כָּךְ הוּא: תֵּדַע שֶׁהֲרֵי גּוּלְיָירִים מִתְגָּרִין בַּמִּלְחָמָה, וְגִבּוֹרִים נוֹצְחִין.
הגמרא שואלת: האם יש לומר שמי שמברך עדיף ממי שעונה אמן? והרי שנינו בברייתא שרבי יוסי אומר: העונה אמן גדול מן המברך? ואמר לו רבי נהוראי: בחיי שמים, כך הוא. דע שאכן כך הוא, שכן הסייענים הצבאיים [גוליירים] יורדים לשדה הקרב ופותחים במלחמה, והגיבורים באים אחריהם ומנצחים. האמן שבא לאחר ברכה נמשל לגיבורים המצטרפים למלחמה אחרי הסייענים, ובכך מודגם שעניית אמן חשובה יותר מאמירת הברכה הראשונה.
תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: אֶחָד הַמְבָרֵךְ וְאֶחָד הָעוֹנֶה ״אָמֵן״ בַּמַּשְׁמָע, אֶלָּא שֶׁמְּמַהֲרִין לַמְבָרֵךְ תְּחִילָּה.
הגמרא משיבה: דבר זה הוא מחלוקת בין תנאים, כפי ששנוי בברייתא: גם המברך וגם העונה אמן כלולים בין אלה ש"עומדים ומברכים" (נחמיה ט:ה), אלא שממהרים להקדים בשכר את מי שמברך. ברייתא זו, לכאורה, סוברת שאמירת הברכה גדולה מעניית אמן.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכׇל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה׳ וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ״.
רבי אלעזר אמר שרבי חנינא אמר: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, כפי שנאמר: "וכל בנייך [banayikh] לימודי ה', ורב שלום בנייך" (ישעיהו נד:יג). החכמים פירשו פסוק זה בדרך דרש: אל תקרא: "בנייך [banayikh]," אלא: בונייך [bonayikh]. תלמידי חכמים הם אלה שבונים שלום לדורם.
הַדְרָן עֲלָךְ הַגּוֹיִם אֵין לָהֶם נְזִירוּת וּסְלִיקָא לַהּ מַסֶּכֶת נָזִיר