משנה:קורבנות מקודשי הקודשים שנפסלו לפני שנזרק דמם על המזבח, כגון אם שחטן בדרום העזרה, ולא בצפון כמצווה, חלה עליהם ההלכה הבאה: חייבים על מעילה בהם, כלומר, הנהנה מהם חייב להביא אשם ולשלם את הקרן וחומש נוסף מערכם. אם שחטן בדרום העזרה וקיבל את דמם כראוי בצפון, או אפילו אם שחטן כראוי בצפון העזרה אך קיבל את דמם שלא כראוי בדרום, אף על פי שהעבודה החשובה יותר נעשתה שלא כראוי, חייבים על מעילה אם נהנה מן הבהמות.

אותה הלכה החלה אם שונה מקום עבודות הקרבן, חלה אף אם שונה זמן אותן עבודות. לפיכך, אם אחד שחט אותם כראוי ביום וזרק את דמם שלא כראוי בלילה, או אם שחט אותם שלא כראוי בלילה וזרק את דמם כראוי ביום, חייב משום מעילה אם נהנה מן הבהמות. או במקרה שאחד שחט אותם מתוך כוונה לאכול מבשרם או לזרוק את דמם לאחר הזמן הקבוע להם, ובכך עשה אותם פיגול, או מחוץ למקום הקבוע להם, ובכך פסל את הקרבן, חייב על מעילה בהם אם נהנה מן הבהמות.

רבי יהושע קבע עיקרון בנוגע למעילה בבעלי חיים לקרבן שנפסלו: לגבי כל בהמת קרבן שהייתה לה שעת הכושר לכהנים לפני שנפסלה, אין חייבים על מעילה בה. מעילה חלה במיוחד על דברים שהוקדשו לאלוהים, שאינם מותרים כלל לאכילת אדם. משעה שהקרבן הותר לאכילת הכהנים, הוא שוב אינו נכלל בקטגוריה זו. ואילו לגבי כל בהמת קרבן שלא הייתה לה שעת הכושר לכהנים לפני שנפסלה, חייבים על מעילה בה אם הפיק ממנה הנאה, שכן היא נותרה מוקדשת לאלוהים לכל אורך הזמן.

איזו היא בהמת הקורבן שהייתה לה שעת הכושר לכהנים? קטגוריה זו כוללת בהמת קורבן שבשרה נותר ללילה לאחר שדמה הוקרב על המזבח, ולכן קיבל מעמד של נותר ולפיכך נפסל, וכן בהמה שנפסלה כאשר נטמאה, וכן בהמה שיצאה מחצר המקדש ובכך נפסלה. כל הפסולים הללו אירעו לאחר שהותרה אכילת בשר הקורבן, ולכן הנהנה מקורבנות אלו אינו חייב משום מעילה.

ואיזו היא בהמת קורבן שלא הייתה לה שעת הכושר לכהנים? זו בהמת קורבן שנשחטה מתוך כוונה לאכול ממנה או לזרוק את דמה לאחר הזמן הקבוע לה, או מחוץ למקום הקבוע לה, או שמי שאינם ראויים לעבודה במקדש קיבלו וזרקו את דמה. כל הפסולים הללו חלו לפני שהותרה אכילת בשר הקורבן. לפיכך הקורבנות נשארים מוקדשים לאלוהים, והנהנה מהם מעל.

גמרא: המשנה מלמדת: בנוגע לקורבנות מקודשי הקודשים שנפסלו לפני שנזרק דמם על המזבח, כגון אם שחט אותם בדרום העזרה, הנהנה מהם חייב משום מעילה. הגמרא שואלת: וכי אין זה מובן מאליו? וכי רק מפני ששחיטתם נעשתה בדרום, נבטל את מעמדם ככפופים להלכות מעילה?

הגמרא משיבה: היה צורך למשנה להזכיר את המקרה של שחיטתם בדרום, שכן היה אפשר להעלות על דעתך לומר כי מאחר שעולא אומר שרבי יוחנן אומר: בעלי חיים של קורבנות שמתו בלי שהוקרבו מוחרגים מלהיות כפופים להלכות של מעילה מדין תורה, כך גם, במקרה של קודשי קודשים שנשחטו שלא כראוי בדרום, הם נחשבים כאילו נחנקו למוות, ולכן שוב אינם כפופים למעילה.

לפיכך, המשנה מלמדת אותנו שאף על פי שהם נשחטו שלא כראוי, אין הם נחשבים כבעלי מעמד של קורבנות שמתו, שכן אלה אינם ראויים כלל. אך באשר לשחיטת בהמה בדרום, אף על פי שדבר זה אינו ראוי לקורבנות קודשי קודשים, מכל מקום המעשה עדיין מסווג כשחיטת קורבנות, שכן שחיטה בדרום ראויה לקורבנות קלים.

§ הגמרא שואלת: מדוע אני צריך שהמשנה תלמד את כל אלה המקרים השונים? היא הייתה יכולה להזכיר מקרה אחד בלבד, שממנו היה אפשר להסיק את העיקרון שאפילו במצב שבו טקס הקרבן אינו נעשה כראוי, הבהמה עדיין יכולה להיות כפופה להלכות מעילה.

הגמרא מסבירה: כל המקרים הללו נצרכים. אילו המשנה לימדה רק את המקרה של מי ששחט אותם שלא כראוי בדרום העזרה וקיבל את דמם כראוי בצפון, היה מקום לומר שרק כאן, במקרה זה, הם כפופים להלכות מעילה, שכן קבלת הדם הייתה בצפון. אבל אם שחט אותם בצפון וקיבל את דמם בדרום, מאחר שהקבלה, שהיא עבודה יסודית יותר מן השחיטה, היא בדרום, היה אפשר לחשוב שהם יצאו ממעמד של היותם כפופים להלכות מעילה. לכן המשנה מזכירה גם את המקרה ההוא.

ואם המשנה הייתה מלמדת רק את אלה המקרים הנזכרים לעיל, הייתי אומר שרק במצבים כאלה הקרבן כפוף להלכות מעילה, שכן לפחות הוקרבו ביום, שהוא זמן ההקרבה הראוי. אבל אם שחט קרבן בלילה וזרק את דמו ביום, לא היה כפוף להלכות מעילה, שכן הלילה אינו זמן הראוי להקרבה, ולכן במקרה זה של מי ששחט בלילה, הבהמה יוצאת ממעמדה של היותה כפופה להלכות מעילה.

ואם המשנה הייתה מלמדת רק את המקרה שבו הוא שחט אותה בלילה וקיבל את הדם ביום, הייתי אומר: מאחר שקיבל את הדם ביום, כראוי, הקרבן שומר על מעמדו וחלים עליו הלכות מעילה. אבל אם שחט בהמות ביום וזרק את דמן, שהוא עיקר מעשה הקרבן, בלילה, מאחר שאין זה זמן הראוי להקרבה, הרי זה נחשב כאילו נחנקו, ואין חלות עליהן הלכות מעילה. לכן, המשנה מלמדת אותנו את כל המקרים הללו.

§ המשנה מלמדת: אם אדם שחט בהמות קודשים מתוך כוונה לאכול מבשרן או לזרוק את דמן לאחר הזמן הקבוע להן, ובכך עשה אותן פיגול, או מחוץ לאזור המיועד להן, ובכך פסל אותן, הוא חייב משום מעילה אם הפיק מהן הנאה. הגמרא שואלת: למה בהמות קודשים אלה ראויות? מאחר שהן אינן ראויות לא לקרבן ולא לאכילה על ידי הכוהנים, אפילו במקרה של קורבנות קלים, מדוע הן נחשבות כדברי הקדש שחלה עליהם מעילה?

הגמרא משיבה: מאחר ש זריקת דמם על המזבח מכשירה אותם בכך שהם מקבלים את המעמד שלהם של היותם כפופים לפיגול, לכן הם עדיין לא איבדו לחלוטין את מעמדם המקודש והם כפופים למעילה. במילים אחרות, קרבן שלגביו הייתה כוונה פסולה נעשה פיגול רק אם כל הגורמים המתירים שלו, שאחד מהם הוא זריקת הדם, נעשים כראוי (ראו זבחים כח ע"ב). העובדה שהגורמים המתירים שלו חשובים לצורך החלת היותו כפוף לפיגול מראה שהקרבן לא איבד את מעמדו המקודש.