מַתְנִי׳ כֵּיצַד הָעֵדִים נַעֲשִׂים זוֹמְמִין? ״מְעִידִין אָנוּ בְּאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהוּא בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה״, אֵין אוֹמְרִים: יֵעָשֶׂה זֶה בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה תַּחְתָּיו, אֶלָּא לוֹקֶה אַרְבָּעִים.
משנה:כיצד נעשים עדים זוממים עדים? דין זה חל במקרה שבו שני עדים באו לפני בית הדין ואמרו: אנו מעידים על פלוני, שהוא כהן, שהוא בן גרושה או בן חלוצה, יבמה שעשתה טקס חליצה כדי להתיר את עצמה מזיקת הייבום. עדויות אלו הופכות אותו לחלל (ראו ויקרא כא:ו–ז), מי שנפסל מן הכהונה מחמת ייחוס פגום. אם כת עדים שנייה מעידה בבית הדין ומזימה את הכת הראשונה, אין אומרים לגבי כל אחד מן העדים הזוממים: זה העד ייעשה בן גרושה או בן חלוצה תחתיו. אלא לוקה ארבעים כמלקות על עדותו השקרית.
״מְעִידִין אָנוּ בְּאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהוּא חַיָּיב לִגְלוֹת״, אֵין אוֹמְרִים: יִגְלֶה זֶה תַּחְתָּיו, אֶלָּא לוֹקֶה אַרְבָּעִים.
בדומה לכך, במקרה שבו שני עדים באו לפני בית הדין ואמרו: אנו מעידים על פלוני שהוא חייב גלות לעיר מקלט על שהרג אדם אחר בשגגה (ראו במדבר ל״ה:י״א), וקבוצת עדים שנייה מעידה בבית הדין והופכת את הקבוצה הראשונה לעדים זוממים, אין אומרים לגבי כל אחד מן העדים הזוממים: זה העד יגלה תחתיו. אלא, הוא לוקה ארבעים מלקות.
גְּמָ׳ הָא ״כֵּיצַד אֵין הָעֵדִים נַעֲשִׂים זוֹמְמִין״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! וְעוֹד, מִדְּקָתָנֵי לְקַמַּן: אֲבָל אָמְרוּ לָהֶם: ״הֵיאַךְ אַתֶּם מְעִידִין, הֲרֵי בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם אַתֶּם הֱיִיתֶם עִמָּנוּ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי״ – הֲרֵי אֵלּוּ זוֹמְמִין, מִכְּלָל דְּאֵלּוּ אֵין זוֹמְמִין!
גמרא: הגמרא מנתחת את שאלת הפתיחה של המשנה: אבל על בסיס המקרים הנידונים במשנה, התנא היה צריך לשאול: כיצד אין עדים נעשים עדים זוממים? העונש הרגיל לעדים זוממים הוא העונש שהם זממו להטיל על נשוא עדותם. המשנה מביאה מקרים חריגים שבהם עונשם אינו תואם את העונש שביקשו להטיל. הגמרא שואלת: ועוד, מן העובדה שהתנא מלמד במשנה המובאת להלן (ה ע"א): אבל אם כת העדים השנייה המבקשת לעשות את הכת הראשונה לעדים זוממים אמרה להם: כיצד יכולים אתם להעיד על אותו מעשה, והרי באותו יום הייתם עמנו במקום פלוני, אלו העדים הראשונים הם עדים זוממים. לומדים בדרך היסק מן הביטוי האחרון בקטע המצוטט: אלו הם עדים זוממים, שאותם המנויים במשנה כאן אינם עדים זוממים.
תַּנָּא הָתָם קָאֵי: כׇּל הַזּוֹמְמִין מַקְדִּימִין לְאוֹתָהּ מִיתָה, חוּץ מִזּוֹמְמֵי בַּת כֹּהֵן וּבוֹעֲלָהּ, שֶׁאֵין מַקְדִּימִין לְאוֹתָהּ מִיתָה אֶלָּא לְמִיתָה אַחֶרֶת.
הגמרא משיבה על שתי השאלות: התנא עומד שם בלימודו, בסוף מסכת סנהדרין, הקודמת מיד למכות, ולעיתים קרובות מכות מצורפת לסוף סנהדרין. המשנה שם מלמדת (פט ע"א): כל אותם שהם נעשים עדים זוממים נידונים להוצאה להורג באותה צורת מיתה שבה זממו להמית את הנידון, חוץ מעדים זוממים שהעידו כי בת כהן ובועלה עברו עבירת ניאוף, שאז בת הכהן הייתה נידונת לשריפה (ראה ויקרא כא:ט) ובועלה היה נידון לחנק. באותו מקרה, הם אינם נלקחים ישירות להוצאה להורג באותה צורת מיתה שביקשו להטיל על האישה; אלא, הם מוצאים להורג בצורת מיתה אחרת, זו שביקשו להטיל על הבועל.
וְיֵשׁ עֵדִים זוֹמְמִין אֲחֵרִים, שֶׁאֵין עוֹשִׂין בָּהֶן דִּין הֲזָמָה כׇּל עִיקָּר, אֶלָּא מַלְקוֹת אַרְבָּעִים, כֵּיצַד? ״מְעִידִין אָנוּ בְּאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהוּא בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה״, אֵין אוֹמְרִים: יֵעָשֶׂה זֶה בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה תַּחְתָּיו, אֶלָּא לוֹקֶה אֶת הָאַרְבָּעִים.
לכן, התנא ממשיך במשנה הראשונה הזו במכות: ויש עדים זוממים אחרים שלגביהם בית הדין אינו מחיל כלל את ההלכות המסדירות את העונש במקרים רגילים של עדות זוממת, והם אינם מקבלים את העונש שביקשו להטיל. אלא, הם מקבלים ארבעים מלקות. כיצד, ובאילו מקרים, הדבר חל? זה חל במקרה שבו שני עדים באו לפני בית הדין ואמרו: אנו מעידים על פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה, אין אומרים לגבי כל אחד מן העדים הזוממים: זה העד ייעשה בן גרושה או בן חלוצה תחתיו. אלא, הוא לוקה ארבעים.
מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: דְּאָמַר קְרָא: ״וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם״, ״לוֹ״ – וְלֹא לְזַרְעוֹ. וְלִיפְסְלוּהוּ לְדִידֵיהּ וְלָא לִיפְסְלוּ לְזַרְעֵיהּ! בָּעִינַן ״כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת״, וְלֵיכָּא.
הגמרא שואלת: מנין דבר זה נלמד, שבית הדין אינו מעניש את העדים בעונש שביקשו להטיל ואינו פוסל אותם מן הכהונה? רבי יהושע בן לוי אומר שרבי שמעון בן לקיש אומר: הדבר נלמד מן הכתוב, שכן נאמר בפסוק: "ועשיתם לו כאשר זמם" (דברים יט:יט), שממנו הגמרא מסיקה: עושים "לו," אבל לא לזרעו. עשיית העד חלל הייתה פוסלת גם את זרעו. הגמרא מקשה: שיפסול בית הדין את העד ולא יפסול את זרעו. הגמרא מסבירה: גם זה לא יתאים להוראת הפסוק, שכן מן הפסוק אנו דורשים שהעונש יהיה "כאשר זמם לעשות" (דברים יט:יט), וזה אינו כך כאן, שהרי העד זמם לפסול את נושא עדותו ואת זרעו.
בַּר פְּדָא אוֹמֵר: קַל וָחוֹמֶר, וּמָה הַמְחַלֵּל אֵינוֹ מִתְחַלֵּל, הַבָּא לְחַלֵּל וְלֹא חִילֵּל – אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יִתְחַלֵּל? מַתְקֵיף לַהּ רָבִינָא: אִם כֵּן בִּטַּלְתָּ תּוֹרַת עֵדִים זוֹמְמִין!
בר פדא אומר שצורת עונש חלופית זו נלמדת באמצעות קל וחומר: אם מי שאכן פוסל אחר מן הכהונה, כלומר, כהן שמוליד בן מגרושה פוסל את בנם מן הכהונה, אינו בעצמו נפסל מן הכהונה, כך גם לגבי עד זה שבא לפסול אחר מן הכהונה אך לא הצליח ולא פסל אותו מפני שנעשה עד זומם, האם אין זה הגיוני שלא ייפסל? רבינא מקשה על נימוק זה: אם כן, שהכישלון של העדים הזוממים להשיג את מטרתם הוא השיקול שביסוד הקל וחומר, הרי בכך ביטלת את הלכת עדים זוממים, שכן אפשר לטעון:
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria