מַחְטָא דְתַלְמִיּוּתָא.
רקמה לעבודות מחט היא מלאכה נקייה וקלה.
תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: אֵין לְךָ אוּמָּנוּת שֶׁעוֹבֶרֶת מִן הָעוֹלָם. אַשְׁרֵי מִי שֶׁרוֹאֶה אֶת הוֹרָיו בְּאוּמָּנוּת מְעוּלָּה, אוֹי לוֹ לְמִי שֶׁרוֹאֶה אֶת הוֹרָיו בְּאוּמָּנוּת פְּגוּמָה. אִי אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא בַּסָּם וּבְלֹא בּוּרְסְקִי. אַשְׁרֵי מִי שֶׁאוּמָּנוּתוֹ בַּסָּם, וְאוֹי לוֹ [לְ]מִי שֶׁאוּמָּנוּתוֹ בּוּרְסְקִי. אִי אֶפְשָׁר לְעוֹלָם בְּלֹא זְכָרִים וּבְלֹא נְקֵבוֹת, אַשְׁרֵי מִי שֶׁבָּנָיו זְכָרִים וְאוֹי לוֹ לְמִי שֶׁבָּנָיו נְקֵיבוֹת.
כך נלמד בתוספתא (5:12): רבי יהודה הנשיא אומר: אין אומנות שנעלמת מן העולם, שכן כל המלאכות נצרכות, אך אשרי מי שרואה את הוריו באומנות מכובדת; אוי לו למי שרואה את הוריו באומנות בזויה והולך בעקבותיהם באומנותם. וכן, אי אפשר לעולם להתקיים בלא בושם ובלא בורסקי. אשרי מי שאומנותו היא של בושם, ואוי לו למי שאומנותו היא של בורסקי, העובד בחומרים שריחם רע. וכן, אי אפשר לעולם להתקיים בלא זכרים ובלא נקבות, ואף על פי כן אשרי מי שבניו זכרים, ואוי לו למי שבניו נקבות.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם לִבְנוֹ אוּמָּנוּת נְקִיָּה וְקַלָּה, וִיבַקֵּשׁ רַחֲמִים לְמִי שֶׁהָעוֹשֶׁר וְהַנְּכָסִים שֶׁלּוֹ, שֶׁאֵין עֲנִיּוּת מִן הָאוּמָּנוּת וְאֵין עֲשִׁירוּת מִן הָאוּמָּנוּת, אֶלָּא – לְמִי שֶׁהָעוֹשֶׁר שֶׁלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה׳ צְבָאוֹת״.
רבי מאיר אומר: לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקייה וקלה, ויבקש רחמים ממי שהעושר והנכסים שלו, שכן העוני אינו בא מן האומנות, ואף לא בא העושר מן האומנות; אלא הם באים ממי שהעושר שלו, כמו שנאמר: "לי הכסף ולי הזהב, נאום ה' צבאות" (חגי ב:ח).
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אִם רָאִיתָ מִיָּמֶיךָ. תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מִיָּמַי לֹא רָאִיתִי צְבִי קַיָּיץ, וַאֲרִי סַבָּל, וְשׁוּעָל חֶנְוָנִי, וְהֵם מִתְפַּרְנְסִים שֶׁלֹּא בְּצַעַר. וְהֵם לֹא נִבְרְאוּ אֶלָּא לְשַׁמְּשֵׁנִי, וַאֲנִי נִבְרֵאתִי לְשַׁמֵּשׁ אֶת קוֹנִי. מָה אֵלּוּ שֶׁלֹּא נִבְרְאוּ אֶלָּא לְשַׁמְּשֵׁנִי מִתְפַּרְנְסִים שֶׁלֹּא בְּצַעַר, וַאֲנִי שֶׁנִּבְרֵאתִי לְשַׁמֵּשׁ אֶת קוֹנִי – אֵינוֹ דִּין שֶׁאֶתְפַּרְנֵס שֶׁלֹּא בְּצַעַר? אֶלָּא שֶׁהֲרֵעוֹתִי אֶת מַעֲשַׂי וְקִיפַּחְתִּי אֶת פַּרְנָסָתִי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֲוֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ״.
המשנה לימדה כי רבי שמעון בן אלעזר אומר: האם ראית מימיך חיה או עוף שיש להם אומנות? שנויה בתוספתא (5:13): רבי שמעון בן אלעזר אומר: מימי לא ראיתי צבי עובד כמי שמייבש תאנים, ולא אריה עובד כסבל, ולא שועל עובד כחנווני. ואף על פי כן הם מתפרנסים בלא צער. ואילו כל אלה לא נבראו אלא לשמשני, ואני, בן אדם, נבראתי לשמש את מי שיצרני. אם אלו, שלא נבראו אלא לשמשני, מתפרנסים בלא צער, כל שכן שאני, שנבראתי לשמש את מי שיצרני, אתפרנס בלא צער? אלא שאני, כלומר האנושות, עשיתי מעשים רעים ואיבדתי את פרנסתי, שנאמר: "עונותיכם הטו אלה, וחטאותיכם מנעו הטוב מכם" (ירמיהו ה:כה).
רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר: מַנִּיחַ אֲנִי כׇּל אוּמָּנוּת וְכוּ׳. תַּנְיָא: רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר: מַנִּיחַ אֲנִי כׇּל אוּמָּנוּת שֶׁבָּעוֹלָם וְאֵינִי מְלַמֵּד אֶת בְּנִי אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁכׇּל אוּמָּנוּת שֶׁבָּעוֹלָם אֵין עוֹמֶדֶת לוֹ אֶלָּא בִּימֵי יַלְדוּתוֹ, אֲבָל בִּימֵי זִקְנוּתוֹ הֲרֵי הוּא מוּטָּל בָּרָעָב. אֲבָל תּוֹרָה אֵינָהּ כֵּן – עוֹמֶדֶת לוֹ לָאָדָם בְּעֵת יַלְדוּתוֹ, וְנוֹתֶנֶת לוֹ אַחֲרִית וְתִקְוָה בְּעֵת זִקְנוּתוֹ. בְּעֵת יַלְדוּתוֹ מַהוּ אוֹמֵר? ״וְקוֹיֵ ה׳ יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים״ בְּזִקְנוּתוֹ מַהוּ אוֹמֵר? ״עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ״.
המשנה לימדה כי רבי נהוראי אומר: מניח אני כל האומנויות ואיני מלמד את בני אלא תורה. שנויה בתוספתא (ה:יד): רבי נהוראי אומר: מניח אני כל האומנויות שבעולם, ואיני מלמד את בני אלא תורה, שכל שאר האומנויות אינן עומדות לו לאדם אלא בימי ילדותו, כשהוא בכוחו לעבוד, אבל בימי זקנותו, הרי הוא מוטל ברעב. אבל תורה אינה כן: היא עומדת לו לאדם בימי ילדותו ונותנת לו אחרית ותקווה בימי זקנותו. לגבי ימי ילדותו, מה הוא אומר על תלמיד חכם? "וקוי ה' יחליפו כח" (ישעיהו מ:לא). לגבי ימי זקנותו, מה הוא אומר? "עוד ינובון בשיבה, דשנים ורעננים יהיו" (תהלים צב:טו).
הֲדַרַן עֲלָךְ עֲשָׂרָה יוּחֲסִין וּסְלִיקָא לַהּ מַסֶּכֶת קִידּוּשִׁין