מַתְנִי׳ שְׁלֹשִׁים וָשֵׁשׁ כָּרֵיתוֹת בְּתוֹרָה: הַבָּא עַל הָאֵם, וְעַל אֵשֶׁת אָב, וְעַל הַכַּלָּה, הַבָּא עַל הַזָּכוּר, וְעַל הַבְּהֵמָה, וְאִשָּׁה הַמְּבִיאָה הַבְּהֵמָה עָלֶיהָ, הַבָּא עַל אִשָּׁה וּבִתָּהּ, וְאֵשֶׁת אִישׁ, הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ, וְעַל אֲחוֹת אָבִיו, וְעַל אֲחוֹת אִמּוֹ, וְעַל אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, וְעַל אֵשֶׁת אָחִיו, וְעַל אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו, וְעַל אֵשֶׁת אֲחִי אִמּוֹ, וְעַל הַנִּדָּה.
משנה: יש שלושים ושש עבירות בתורה שעליהן העושה מעשה אסור במזיד חייב כרת מן העולם הבא [כרת]. ואלו הן: הבא על אמו; או על אשת אביו, אף אם אינה אמו; או על כלתו. וכן הדין באיש הבא על זכר [הזכור], או הרובע בהמה; ואישה המביאה עליה בהמה לשם בעילה. וכן הדין בהבא על אישה ובתה, או על אשת איש. וכן הדין בהבא על אחותו, או על אחות אביו, או על אחות אמו, או על אחות אשתו, או על אשת אחיו, או על אשת אחי אביו, או על אשת אחי אמו, או על הנידה.
וְהַמְגַדֵּף, וְעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, וְהַנּוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמּוֹלֶךְ, וּבַעַל אוֹב, וּמְחַלֵּל שַׁבָּת, וְטָמֵא שֶׁאָכַל קֹדֶשׁ, וְהַבָּא אֶל הַמִּקְדָּשׁ טָמֵא, וְהָאוֹכֶל חֵלֶב, וָדָם, וְנוֹתָר, וּפִיגּוּל, וְהַשּׁוֹחֵט, וּמַעֲלֶה בַּחוּץ,
וגם אלה חייבים בכרת: המגדף את שם שמים, והעובד עבודה זרה, והנותן מזרעו למולך (ראו ויקרא כ:א–ה), ובעל אוב, והמחלל את השבת. וכן דינו של טמא שאכל קודשים; והנכנס למקדש כשהוא טמא; והאוכל חֵלֶב אסור, או שותה דם, או אוכל בשר נותר מן הקרבן לאחר הזמן שנקבע לאכילתו [נותר], או אוכל מבשר קרבן שנשחט בכוונה לאוכלו לאחר זמנו הקבוע [פיגול]; והשוחט קורבנות ומעלה אותם בחוץ למקדש.
וְהָאוֹכֵל חָמֵץ בַּפֶּסַח, וְהָאוֹכֵל וְהָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְהַמְפַטֵּם אֶת הַשֶּׁמֶן, וְהַמְפַטֵּם אֶת הַקְּטֹרֶת, וְהַסָּךְ אֶת הַשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה. וְהַפֶּסַח וְהַמִּילָה מִצְוַת עֲשֵׂה.
וגם אלה חייבים בכרת: האוכל חמץ בפסח, והאוכל או עושה מלאכה אסורה ביום הכיפורים. וכן זהו עונשו של המערב את שמן המשחה לפי מתכונתו של השמן שהכין משה במדבר (ראו שמות ל:כב–לג); והמערב את הקטורת לפי מתכונתה של הקטורת ששימשה בעבודת המקדש שלא לצורך שימוש במקדש; והסך את שמן המשחה על עורו. וכן חייבים בכרת על אי־קיום מצוות הבאת קרבן הפסח ומצוות המילה, שאף שהן שונות מן האיסורים המנויים במשנה, הרי הן מצוות עשה.
עַל אֵלּוּ חַיָּיבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת, וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת, וְעַל לֹא הוֹדַע שֶׁלָּהֶם אָשָׁם תָּלוּי, חוּץ מִן הַמְטַמֵּא מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּעוֹלֶה וְיוֹרֵד, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
על כל אחת מן האיסורים הללו, אדם חייב לקבל כרת על עבירה במזיד ולהביא קרבן חטאת על עבירה בשוגג. ועל עבירתם במקרה שבו לא ידוע לו אם עבר אם לאו, הוא חייב להביא אשם תלוי, המעניק כפרה זמנית עד שיתברר אם עבר אם לאו. זוהי ההלכה לגבי כל העבירות המנויות לעיל מלבד מי שמטמא את המקדש, כלומר, נכנס למקדש כשהוא טמא, או אוכל מן קודשיו כשהוא טמא. במקרים אלה אינו מביא אשם תלוי מפני שהוא חייב להביא קרבן עולה ויורד על עבירה ודאית. זהו דבריו של רבי מאיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף הַמְגַדֵּף, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה״, יָצָא מְגַדֵּף שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה.
והרבנים אומרים: ההלכה היא אותה הלכה אפילו לגבי המגדף, כפי שנאמר לגבי קורבן החטאת: "תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה" (במדבר טו:כט), למעט מי שמגדף, שכן אינו עושה מעשה אלא חוטא בדיבור.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria