משנה:הכול מעריכין ונעשים חייבים לתרום לאוצר המקדש את הערך הקבוע בתורה (ראו ויקרא כז, ג–ז) לפי גילו ומינו של האדם הנערך. וכן הכול נערכין, ולפיכך מי שנדר לתרום את ערכו הקבוע חייב לשלם. כמו כן, הכול נודרין לתרום לאוצר המקדש את דמיו של אדם, על פי שוויו בשוק להימכר כעבד, ובכך מתחייבים לשלם; וכן הכול הם מושא של נדר אם אחרים נדרו לתרום את דמיו. בכלל זה כוהנים, לוויים וישראלים, נשים, ועבדים כנענים.

טומטום, שאיברי המין שלו מכוסים, ואנדרוגינוס [androginos], נודרים, ויכולים להיות מושא לנדר, ונודרים נדרי ערך, אך אין מעריכים אותם. לפיכך, אם אדם אומר לגבי טומטום: ערכו של פלוני עליי לתרום לאוצר המקדש, אינו חייב לשלם דבר, שכן רק זכר ודאי או נקבה ודאית נערכים.

חירש-אילם, שוטה וקטן הם מושא של נדר ונערכים, אך אינם נודרים לתרום את הערכתו של אדם ואינם מקבלים על עצמם נדר של הערכה, משום שחסרה להם הכשירות השכלית המשוערת להתחייב.

גמרא: הגמרא שואלת: מה מוסיפה קביעת המשנה: הכול [הכל] נודרים נדרי ערכין? כאשר עיקרון נאמר במשנה, הוא בא לכלול מקרה מסוים שאינו מוזכר במפורש בהלכה שלה. איזה מקרה נכלל כאן על ידי הניסוח הרחב? הגמרא משיבה: המשנה מלמדת זאת כדי להוסיף קטן מבחין הסמוך לבגרות [מופלא הסמוך לאיש], כלומר, במהלך השנה שלפני שקטן מגיע לבגרות.

הגמרא שואלת באופן דומה: מה מתווסף על ידי האמירה: וכולם נערכים? הגמרא משיבה: המשנה באה לרבות אדם מאוס ומוכה שחין, שאין להם ערך שוק.

הגמרא מסבירה מדוע תוספת זו נחוצה: היה עולה על דעתך לומר שכיוון שנכתב בפסוק: "נדר נפשות לה' בערכך" (ויקרא כז:ב), המשווה את מי שנערך למי שהוא מושא של נדר, כל מי שהוא נכלל בקטגוריה של הערכות, כלומר, אם הוא נודר לשלם את הערכתו עליו לשלמה למקדש, נכלל גם בקטגוריה של ערכין. אבל כל מי שאינו נכלל בקטגוריה של הערכות אינו נכלל בקטגוריה של ערכין. מאחר שאנשים אלה, אדם מאוס ומי שלוקה בשחין, אינם בני הערכה, שכן אין להם שווי שוק, אולי אף אינם בני ערכין.

לכן, המשנה מלמדת אותנו שגם אלה כפופים להערכה, שכן אותו פסוק גם קובע: "נפשות [nefashot]", ומציין שכל מי שיש בו מידה כלשהי של חיים [nefesh] כפוף להערכה.

הגמרא מוסיפה ושואלת: מה מתווסף על ידי דברי המשנה: הכול נודרים לתרום את הערכתו של אדם? הגמרא משיבה: למעשה, אמירה זו אינה נחוצה, אלא היא הוזכרה משום ההמשך: והכול הם מושא של נדר, שהיה נחוץ.

הגמרא שואלת: מה, אם כן, נוסף על ידי הסעיף: וכולם הם מושא של נדר? אם תציע שהדבר בא לרבות טומטום ואנדרוגינוס, אין זה יכול להיות נכון, שכן הם נשנים במפורש במשנה עצמה. ואם תציע שהוא בא לרבות חרש־אילם, שוטה וקטן, אף הם נשנים במפורש במשנה.

ואם תאמר שסעיף זה בא להוסיף את ההלכה שילד שהוא פחות מבן חודש, שאינו כפוף להערכה, אף על פי כן כפוף לשומה, אף זה נלמד במפורש במשנה (ה א). ואם תאמר שהוא בא להוסיף גוי, אף זה נלמד במפורש במשנה (ה ב). הגמרא משיבה: למעשה, הביטוי: והכול נערכין, נשנה במשנה כדי להוסיף ילד שהוא פחות מבן חודש, והמשנה מלמדת הלכה זו בלשון כללית ולאחר מכן מבארת אותה בפרטות בהמשך.

§ הגמרא שואלת על ביטויים כלליים דומים המופיעים במשניות אחרות. מה מתווסף על ידי המשנה (מנחות צג ע"א): כל אחד שמביא קרבן סומך ידיים על ראש הבהמה? הגמרא משיבה: פסוקית זו באה להוסיף שיורש סומך ידיים על קרבנו של המת, והמשנה אינה בהתאם לדעתו של רבי יהודה, שיורש אינו סומך את ידיו על קרבן שירש.

הגמרא שואלת: מה מתווסף על ידי פסיקת המשנה (Temura 2a): הכול ממירים בהמה חולין בבהמה מוקדשת? הגמרא משיבה: גם כאן, המשנה באה להוסיף שיורש ממיר בהמת חולין בבהמה המוקדשת של אביו, כלומר, גם בהמת החולין מתקדשת. ומשנה זו גם אינה בהתאם לדעתו של רבי יהודה, שכן הוא סבור שיורש אינו יכול להמיר בהמת חולין בבהמה המוקדשת שירש.

הגמרא מצטטת את המקור לשתי הדעות הללו של רבי יהודה. כפי שנלמד בברייתא: יורש סומך את ידיו על קורבן אביו, ויורש יכול לבצע תמורה בקורבן שירש מאביו. רבי יהודה אומר: יורש אינו סומך את ידיו ויורש אינו יכול לבצע תמורה.

הגמרא שואלת: מה טעמו של רבי יהודה? בנוגע לסמיכה, הוא דורש את הלשון: "קרבנו" (ויקרא ג:ב), ללמד שאדם סומך את ידיו רק על קרבנו שלו, אבל לא על קרבן אביו. ובנוגע לדין שיורש אינו יכול לעשות תמורה, רבי יהודה לומד את ההלכה של השלב הראשוני של הקדשה, כלומר תמורה, שבה בהמה שהייתה קודם לכן חולין מתקדשת, מן השלב הסופי של הקדשה, מעשה הסמיכה, הנעשה על בהמה שכבר הוקדשה מיד לפני שחיטתה: כשם שלעניין השלב הסופי של הקדשה, יורש אינו סומך, כך גם לעניין השלב הראשוני של הקדשה, יורש אינו יכול לעשות תמורה.

ומניין לחכמים שהם גוזרים כך? הכתוב אומר: "ואם המר ימיר [hamer yamir] בהמה בבהמה" (ויקרא כז:י), ולשון הכפולה של hamer yamir באה לרבות את היורש כמי שיכול לעשות תמורה. והחכמים לומדים את השלב הסופי של ההקדשה, כלומר הסמיכה, מן השלב הראשוני של ההקדשה, כלומר התמורה: כשם שלגבי השלב הראשוני של ההקדשה יורש יכול לעשות תמורה, כך אף לגבי השלב הסופי של ההקדשה, יורש יכול לסמוך ידיים.

הגמרא שואלת: ולפי חכמים, מה הם עושים במונח זה: "קרבנו," שממנו רבי יהודה דורש שיורש אינו סומך את ידיו? הגמרא מסבירה כיצד חכמים דורשים כל אזכור של המונח, המופיע שלוש פעמים (ויקרא ג:ב, ז, יב). מופע אחד של "קרבנו" מלמד שסומכים ידיים רק על קרבנו של אדם עצמו, אבל לא על קרבנו של גוי. מופע נוסף של "קרבנו" מלמד שסומכים ידיים רק על קרבנו של אדם עצמו, אבל לא על קרבנו של אדם אחר. המופע השלישי של "קרבנו" בא לרבות את כל הבעלים של קרבן שבבעלות משותפת בחיוב סמיכת ידיים, כלומר, כולם חייבים לסמוך את ידיהם על הקרבן.

הגמרא מבהירה: וכיצד משיב רבי יהודה לטענה זו? הגמרא מסבירה כי רבי יהודה אינו סובר שאחת מן ההזכרות באה לרבות את כל הבעלים של קרבן בשותפות בחיוב סמיכה. אלא אחד מן הבעלים סומך את ידיו על הקרבן בשם כל החבורה. לפיכך נותרת לו הזכרה מיותרת אחת של "קרבנו", שממנה הוא דורש שיורש אינו סומך את ידיו. הגמרא מוסיפה: לחלופין, אפשר לומר שרבי יהודה סובר שאחת מן ההזכרות באה לרבות בעלי קרבן בשותפות,